אל תשאלו - כבר שבוע לא ישנה....

כבר שבוע אני לא ישנה מאז אותה שיחת טלפון גורלית. אני בחרדות, אני לחוצה וכל פעם כשאני נזכרת אני מתחילה לרעוד.  אני מתעוררת בלילות שטופת זיעה, ולא מהדברים הטובים, ולא יכולה לחזור לישון.

אני עצבנית, מתוחה ודואגת נורא מאז אותה שיחת טלפון  - שבה הודיעו לנו שמחר ב 8:30 בבוקר – יש לנו ביקור בית - .....של הגננת החדשה של גור מהגן היהודי הדתי.

למה???? איפה בגן מורן\נרקיס\ריצ'רץ', בבה"ס בכר, קריית יערים, תיכון אלון או חטיבת הביניים נווה מגן אי פעם הגננת\מורה\סמינריסטית הגיעה אלינו הביתה לשתות קפה ולבדוק בדיוק מה היא "סביבתו הטבעית של הילד" ???

לא ידעתי מאיפה להתחיל – ניקיון יסודי (או יותר נכון טלפון בהול לילנה העוזרת במסווה של דוגמנית ויקטוריה סיקרט (נושא לבלוג אחר לגמרי....))??? השלכת כל השרימפסים\פרושוטו\קלמרי\שאריות שינקן מהמקרר??? שיחת איומים על הילדים שלא יריבו\יראו טלוויזיה\ישחקו באייפד\או יעשו פיפי (במקרה הטוב) עם דלת פתוחה??? או.....התקנת מזוזה על הדלת\הנחת סידור באופן נונשטלנט על השולחן\הדלקת נרות משומשים בפמוטים במקום בולט\להצמיד לגור כיפה שמוטה תלויה עם סיכה כסופה לתלתלים???

גילי קלט את הסטרס שלי, ישר החליט להרתם למשימה ונעלם מהאופק בתירוץ ישיבת דירקטוריון\כנס בעלים מקופחים \פיצוח האפליקציה של "Angry Gingim" -עקבותיו עדיין לא נמצאו.

סידרתי את הבית – דחפתי צעצועים מתקלפים מאחורי הספה, הכנתי קולאג'ים שנראים כמו עבודות יד של ילד בן שלוש ותליתי אותם על המקרר, ערכתי תמונות בפוטושופ שבהם נראה כמו משפחה שמחה בכל מיני אירועים (לא כזאת שבכל תמונה מישהו או ממצמץ או מחטט באוזן או עושה פרצוף "OMG אני לא מאמינה שאלו ההורים שלי....פחחחח....איזה פאדיחות") והעמדתי את הילדים בשורה לסדר להם את השיעור עם רוק.

לבשתי חצאית ארוכה אבל עכשווית, חולצה מחמיאה אבל צנועה ושמתי על השוחן חלה מ Morgenstern's Deli מברוקלין....סתאאאם – שלחתי את גילי לקנות עוגיות שמסומנות ב K גדול.

עכשיו כל מה שנשאר זה לחכות ליד הדלת ולנצל את המומנטום המסורתי לתפילה חרישית קטנה –

אלוהים ....עשה שהגננת תאהב אותי הכי הכי מכל שאר האמהות בגן.

זה לא היעד אלא הדרך

אחרי שנת בוקר טובה וחיפוף הגדולים מהבית ליבי ואני יצאנו לכבוש מטרה חדשה.

כאשר יוצאים מהשכונה השכונתית שלנו ישר נופלים למרכז הפיננסי של העולם ובקצהו מה שהיו שני בנייני התאומים, היום מרכז עליה לרגל עצום שכולו אתר בנייה של פלדה ובטון. 

ככל שמתקרבים מרגישים יותר ויותר אנרגיה מלאת עוצמה באויר. המונים מקיפים את המתחם שכולו מכותר בשוטרים אמריקאים חסונים, עטורי סמלים וחתיכים....אז זהו שלא – רובם אמנם עטורי פרסים אבל בעלי שפם עבוט עם כרס משתפלת מתחת מתחת לאפוד הזוהר שלהם. כנראה ככה זה כשכל אזור האנרטה שורץ דוכני נקנקיות, המבורגרים, פרצלים, תירס חם, שווארמה, נודלס וברד טבעוני.

אחד מהבניינים החדשים כבר מונה איזה 324 קומות מנצנצות מוקף במנופים שאת הסוף שלהם לא רואים והשני לידו כולו גוש בטון עצום שנראה כמו בונקר למקרה חרום הבא.

אנשים מסתכלים, בוכים, מתפללים ומסמנים וי על עוד אתר שראו בטיול 17 מדינות ב 3 ימים.

ליבי ואני עומדות ומשתהות. ליבי מסתכלת למעלה במצמוצים קטנטנים ולרגע קצר מפסיקה ללעוס את הנשכן הורוד הלעוס ואני מפסיקה לחלקיק שניה לצלם אותה לועסת את הנשכן הורוד הלעוס.

בהחלט מעורר רצון לעמוד עם היד על הלב ולשיר את ההמנון האמריקאי או לפחות את התקווה.

.

גילוי נאות – ת'אמת בכלל לא התכוונו ללכת לראות את התאומים אבל במקרה נתקלנו בהם בדרך לחנות כל בו ענקית עם מחירים מעולים על כל המותגים (קלווין קליין, טומי הלפיגר, רלף לורן ועוד) שרק הלכנו "לבדוק" – אמנם החלטנו לא לקנות כלום עד שנפנה קצת מקום במדפים אבל מה זה כבר – שתי פיג'מות תומס הקטר, חלוק בצבע לילך עם נקודות לבנות, 3 חזיות לי וכותונת לילה- בקטנה....

.God Bless America

מרסר פינת ליבי

אחרי שבועיים עמוסי סידורים, אירגונים, ניגובי אף ושיעשוע ילדים – הבנות הרציניות שביננו (ליבי ואני) החלטנו לשים פעמינו ללב העיר, לצנטרום של הצנטרום, המרכז האמיתי של העיר כדי סוף סוף לעשות פה את הדבר האמיתי......שופינג!!!!!

ההתרגשות החלה כבר ערב קודם כשהרעיון עלה. מהר התקשרתי לרוני הקוסמת (הבייביסיטר שגור מאוהב בה....לא כמו בסוזי אבל גם נותנת לי כמה שעות של שקט יחסי), וידאתי שלגילי יש פגישות חשובות והוא לא יתמהמה בבית לבדוק מה קרה שאני יוצאת מהטרנינג (במקרה הזה – זה הבוקסרס מכיתה ט' והגופיה מקורס מ"כיות) ודאגתי שנויה כבר תלך לישון בבגדי הקייטנה שממש לא תיהיה לה שום סיבה לעמוד מול הארון 37 דקות לבחור את הבגדים שהיא תוריד ברגע שהקייטנה תתחיל – כי מחר יום בריכה.

הכנתי תיק לילדה ולאם – סימילק, בקבוקים, בגדים להחלפה, חיתולים (גם מידה 2 וגם 3 – מי יודע אם לא תיהיה קפיצת גדילה בדיוק בין השדרה החמישית לברודווי), צעצוע מצפצף, נשכן, מוצץ ורוד (וירוק), כובע שמש, גשם ושלג, ומלאנו במים את הבקבוק נביעות שהבאנו עוד מהארץ שעליו כתוב "גור" בכתב ידה של עדי הגננת.

בקושי ישנתי בלילה (אבל עדיין כשליבי התעוררה הרפלקס המותנה של המרפק העיר את גילי.) קמתי רעננה וטרוטת עיניים ואחרי הכנת ארוחת בוקר של שוקולד ופיצה קרה מערב קודם (רק שיאכלו ויעופו כבר....) מצאתי את עצמי מביטה לליבי בעיניים ולוחשת "ניצחנו". עכשיו מהר למיטה לשנת בוקר (היא...לא אני) מתלבשים ויוצאים.

כמה "שו שו"ים אחכ והילדה ישנה, אני מהר מתארגנת ומחכה שהיא תקום משנת הבוקר שבד"כ נמשכת 22 דקות שלמות.

עוברות 22 דקות ואין קול ואין עונה.....אני שוב עושה פיפי, מרוקנת וממלאה שוב המדיח, שמה מכונת כביסה....(סתם – לא ממש – אין מקום למכונה בדירה אבל זה נשמע טוב אם במקרה גילי יקרא את זה). ומחכה....המונה דופק – הזמן הולך ומתקצר ....והגברת חורפת כמו שלא חרפה בחיים. טוב, אז נוותר על האפר ווסט ונחתוך ישר מיד טאון ומשם לסוהו.

עוברות עוד 30 דקות יקרות.....והיא עוד חורפת שנת מלאכים מתוקה....אבל למה עכשיו????למה לא בלילה\צהרים\אחה"צ או בעיקר לפנות בוקר???

טוב.....לא צריך את מיד טאון לשיטוט חסר מטרה – נלך דוך לסוהו להארד קור ביזבוז כסף.

שעתיים וחצי אח"כ הגיברת מתחילה להמתח במיטה – בציוץ ראשון עוד לפני פקיחת עיניים היא כבר בעגלה ואנחנו דוהרות על רחוב ווסט לכיוון איסט. רצות בעקבים קטנים (העיר מחייבת) ופוסחות על הבתי קפה הקטנים של טרייבקה (בהם יושבות אמהות טריות, חטובות, מאופרות ונינוחות עם תינוקות קטנטנים לבושים בצו האופנה בידהן המסורות של הנניות הפורטו ריקניות ), שבילי האופניים הירוקים של ההדסון ריבר פארק, והדירות הקטנטנות המתוקות של הווסט ווילג'. העיקר להגיע לעיקר והשעון דופק.

מי שקוראת את זה וקצת מכירה את הסביבה בטח שואלת "למה היא עושה טור דה מנהטן כדי להגיע לסוהו" – אז אני אסביר – כי הגוגל מפס הדפוק נתקע, הזיעה שנטפה לי לעיניים מרחה לי את המסקרה (שבחנות הבטיחו שהיא עמידה במיים...אבל מסתבר לא בזיעה של אמא עצבנית) שטשטשה לי את הריסט לאנדרויד, וגילי לא ענה לי לטלפון כי הוא בטח ידע שאני מחפשת אותו לצעוק עליו שזה אשמתו שליבי ישנה עד מאוחר, שהעקבים עשו לי יבלות, שדוקא היום איזה 216 מעלות בצל  והטלפון החדש הלבן עם המגן הסגול לא עובד..... ואיפה קיבינימט הסוהו הזה???

אה – וליבי – רגועה כמו גור חתולים קטן, סופגת בשקט את טיפות הזיעה שנוטפות עליה, לועסת נשכן משומש במצב טוב (עוד מימי גור) ומקפצת לה בעגלה על כל מכסה ביוב שאנו עוברות.

אחרי 52 דקות ו102 רחובות – הגענו לכניסה הרישמית לסוהו – רובע עמוס חנויות (אנטרופולג'י, הוליסטר, בננה, פרדה, מנולו, קרטלה וברלה, נספרסו, ויקטוריה סיקרט ועוד כמה חנויות עליה לרגל שאין מנוס מלבזבז בהן "קצת" כסף) ורבוי אנשים. לא ממש ידידותי לאמא עצבנית ועגלה\טנק עם תינוקת אבל עדיין "ה" מכה של רוב הנשים בצד הזה של הגלובוס (בסדר בסדר – לא של כולן – רק של השטחיות ורדודות שביננו).

נשימה עמוקה, מסדרת את התלתל של ליבי ומותחת את החצאית שכבר מזמן התמקמה לה בתחת השמאלי שלי  – צעד קדימה לתוך גן עדן.....ו.....השעון מצלצל – טיימס אפ – 7 דקות לחזור הביתה לקבל את פניו של הזאטוט.

הצצה חטופה אחרונה בלב כבד  מעבר לכתף .....(הרגשתי ממש כמו איזה הכלאה בין אשת לוט – שאסור היה לה להסתכל אחורה לסדום ומשה רבינו שלא זכה להכנס לארץ המובטחת....ממש סיטואציה שבה התחברתי למקורות שלנו.... )

הבטתי בליבי וסיננתי לה הבטחת אמת בין אמה לבת –

לא ישברו אותנו כ"כ בקלות....אני מבטיחה שעוד נחזור ...ונכבוש.

תנחשו את מי פגשנו במכולת

טוב....גונבת כמה דקות של שקט\מחשב פנוי\אף ילד שצריך קקי\פיפי\אוכל\בוב ספוג.......

סוף סוף מתחילים להבין מימננו ומשמאלנו בכרך הגדול.....מרגישים כמו אנשי הכפר (לא הלהקה) שהגיעו לעיר הגדולה ועוד כמשמשפחה מרובת ילדים....לא ברור עדיין אם המבטים שאנו מקבלים ברחוב עם חיוך אומרים "איזה משפחה יפה ומושלמת" או מה שנראה יותר הגיוני "מזה כל הילדים האלו ועוד גינגים ואיזה מסכנה אמא שלהם"

אניווי.

 נחתנו בעיר בגדולה למלון ניו יורקי שיקי, שקט ומשוכלל –

כן – כבר כל אחת ממילות התיאור האלו ממש לא מתאימות לאף מימד של המשפחה שלנו

השילוב של גורי, אמא עייפה והאפשרות לפרק כל דבר לגורמיו – גרם לצוות המלון להתפלל שכבר נעוף משם. אז אחרי אין ספור טלפונים למרכזיה מגור ב4 בבוקר – ארזנו את חפצינו (רק 9 מזוודות שהיינו חייבים לפתוח כי נויה חיפשה את הגופיית סטרצ עם הפס הכסוף שכמובן הייתה בתחתית  של אחת מהן – האחרונה שפתחתנו)

ונסענו בדיוק 3.5 דקות למרכז ירוק של בתי מגורים גבוהיייםםםםםם!

הגענו לשכונה ירוקה ומקסימה על המיים (ההדסון) מלאת משפחתות ממש כמונו – בלונדינים, רזים וגבוהים עם ילד בלונדיני מנומס ורגוע שלבוש בליין החדש של רלף לורן. הרגשנו ישר בבית  .

 עלינו לקומה ה 9 – אחרי שגורי התעקש ללחוץ לבד על הכתפור של המעלית, הכפתור שפותח את הדלת לדלת של המעלית, הכפתור שסוגר את הדלת, הכפתור שפותח את תיבת הדואר וזה שעושה קפה. השומר בכניסה הבין כבר עם מי יש לו עסק עכשיו לשנים הקרובות.

נכנסו לדירה מוארת, יפה, מרווחת עם נוף – סוף. קצת ניו גרסי, קצת פסל החירות, קצת עוד בניינים והרבה ירוק. תוך שניה וחצי נויה בחרה חדר, גור קיצר את אחד המזגנים וליבי עשתה קקי. סימנו את מקומנו.

אבל באמת כדי שלא ישר נהפוך מהר מידי לניו יורקרים – ישר הוצאנו את המחצלת שקנינו בתחנת דלק של יונס וישבנו לאכול סנדוויצים עם חומוס וסלמי.

נויה מהר מאוד התחילה את הקייטנה ולמרות שחששנו ממחסום השפה – כבר ביום השני היא דיברה שוטף – היא לימדה את המדריכים והחברים לקבוצה את המילים החשובות בעברית ככה שממש לא היתה לה בעיה.

כמובן שהיא ישר יצרה חברות מקומיות  - ויקטוריה (מצרפת) וקמליה (מונצואלה). כור היתוך אמיתי.

גורי מגלה פה את אמריקה  ועושה לאמריקאים פה חינוך מחדש – בחנות רהיטים מפוארת בזמן שגילי ואני התווכחנו אם אנחנו רוצים ספה בצבע כחול שמיים או ורוד מלוכלך גורי כיבה את כל מנורות הקריאה (כי אמא – זה ממש מבזבז חשמל), בגן השעשועים ליד הבית במזרקת היפופוטם שבה המים יוצאים להיפו מהאף גורי סתם את הנחיריים של החיה והשאיר כמה ילדים מאוכזבים שרצו לרוץ במים (כי אמא אין מספיק מים בכנרת)  והיונים העירוניות שעד כה אף אחד לא שם לב לנוכחותם – עכשיו מתפגרות פה על ימין ושמאל כתוצאה מהתקפי לב המוניים כשגור מנטר עליהן בשאגות קרב.

וליבי – ליבי – מתוקה, זורמת, והכי חשוב מפזרת חיוכים לכל הכיוונים. אפילו הספיקה לקבל מחמאות העגלה שלה המאוד interesting – זאת בת ה 9, שעברה כבר 3 ילדים וצולעת על גלגל אחד כי גור כבר פירק 13 ברגים מהצירים שלה.

מה עוד? משפחה ישראלית חמודה אימצה אותנו אליה  וכבר הוזמנו לארוחת שבת, גן החיות וסתם לגינה. ממש כמו באבן יהודה J

במרחק יריקה מהדירה נמצא בה"ס של נויה, המתנס השכונתי (ממש כמו אצלנו רק פלוס בריכה, מעליות, אולמות משחקים, אולם הקרנה ובית קפה) בתי קפה ואפילו קולנוע.

ומה עוד – בסיבוב רגוע במכולת השכונתית – שהיא בעצם סופר ענקי רק של אוכל אורגני שבה מוכרים בצי חופש וקרקרים ממוחזרים, כשגור הספיק למרוח עלי את הבננה הטבעונית שגדלה ביערות גשם שנטעו קבוצת איכרות בפרו שתומכת בקהילת הקופים הננסיים, וליבי פלטה עלי גיפה ממש לא אורגנית עמד לידנו בתור .....דיויד ברוזה בכבודו ובעצמו ואחרי החלפת מבטים וכמה מילים הזמין אותנו לקפה אליו – לא ברור אם באמת נראנו לו נחמדים (אני ממש בספק) או שהוא ככ ריחם על גילי עם המחזה של הילדים הנמרחים והאשה העצבנית שהחליט שהגבר צריך קצת להרגע עם אספרסו טוב או סתם בירת גולדסטר ולשמוע שירי מולדת .

זהו – סיכום קצר של השבוע הראשון – עוד לא הגענו לטיימס סקוור, האמפייר סטייט בילדינג או לאכול בנובו....אבל בעזרת השם ובעזרת בייביסיטריות גם לשם נגיע.

זהו...אנחנו ערב הנסיעה....הכל מוכן...הערב יוצאים לדרך....חדשה

אנחנו ארוזים בקומפקטיות (9 מזוודות, 3 תיקי יד, תיק החתלה, 2 לפטופים, אייפד, סלקל, עגלה, מנשא, וטרולי צפרדע של גור )

אנחנו רגועים (3 טיפולי פסיכולוג בשבוע האחרון)

אנחנו אכולים (חומוס, שווארמה, כבד קצוץ, סלט תפוחי אדמה, שיפודים, עוגת תאנים, שקשוקה, שוקו ולחמניה)

ואנחנו אחרי הפרידות (מסיבת פרידה שכונתית, עלאש עם חברים, ערב בנים, בתי קפה עם הבנות, מסיבות פיגמות, ערב סרט עם הכיתה, ארוחה פולנית עם המשפחה, עוגת אווירון בגן וחיבוקים בדמעות עם סוזי).

וברשותכם - עוד שניה מזמנכם – הנה תשובות לכמה שאלות שאני בטוחה שעומדות לכם על קצה הלשון-

"מה יעשו בשכונה?" – אז ברגע שהודענו שאנחנו עוזבים נתלו על 4 בתים לידנו שלטי "למכירה"

"למי סבתא חבי תעביר קציצות\שניצלים\עוגת פירות יבשים בקופסאות פלסטיק?" – אל תדאגו – שירות המשלוחים נסגר כבר עם השכנות

"מה גילי יעשה בימי רביעי בערב?" – מצאתי ב craigslist  קבוצת בנים פורטו ריקנית שמחפשת חבר חדש למפגשי הטקילה

"איך נויה תשתלב בבה"ס?" – נויה עושה הכנה כבר שנה – למרות מחאותיה – היא רואה 4 סדרות אמריקאיות שונות וכבר שולטת בביטויים הרלוונטים – OMG", "Whatever", "As if"

 "איפה גור יעשה פיפי אם עץ הפומלות נשאר בארץ?" – דאגנו שהדירה צופה לסנטרל פארק – מהחלון של החדר שלו הוא יכול ישר לכוון לעצי הדובדבן שפורחים שם באביב

"מה יהיה עם ווטסון?" – ווטסון עובר למלון\ספא בקיסריה (פנסיון מלא) לכמה שבועות – יש לי הרגשה שכשנבוא לקחת אותו איתנו הוא לא ירצה לעזוב

"איך תעברו את הטיסה?" – אני בטוחה שהטיסה הקצרה לניו יורק עם שלושה ילדים תיהיה רגועה, נינוחה, ותעבור בלי שנשים לב  - גם גילי חושב כמוני  - הוא ארז לו בתיק יד 3 ספרי קריאה.

ו....."מה יהיה איתך בניו יורק?" – אני בונה על זה שאיך שננחת אני יהפוך לקרי ברדשו מ"סקס והעיר הגדולה"  - אותה הפיגורה, אותה המלתחה, הבילויים, והגבר ההורס לצידי....פלוס מטען צד חורג של ילדה מתבגרת, זאטוט היפראקטיבי, תינוקת מריירת, כלב צולע וכן – גם גבר הורס לצידי.

זהו....אז אם, למרות שנתנו לכם קצת שקט מאיתנו, בא לכם לשמור על קשר ולהתעדכן בכל מה שקורה, תוכלו לתפוס אותנו פה.