אחרי שנת בוקר טובה וחיפוף הגדולים מהבית ליבי ואני יצאנו לכבוש מטרה
חדשה.
כאשר יוצאים מהשכונה השכונתית שלנו ישר נופלים למרכז הפיננסי של העולם
ובקצהו מה שהיו שני בנייני התאומים, היום מרכז עליה לרגל עצום שכולו אתר בנייה של
פלדה ובטון.
ככל שמתקרבים מרגישים יותר ויותר אנרגיה מלאת עוצמה באויר. המונים
מקיפים את המתחם שכולו מכותר בשוטרים אמריקאים חסונים, עטורי סמלים וחתיכים....אז
זהו שלא – רובם אמנם עטורי פרסים אבל בעלי שפם עבוט עם כרס משתפלת מתחת מתחת לאפוד
הזוהר שלהם. כנראה ככה זה כשכל אזור האנרטה שורץ דוכני נקנקיות, המבורגרים,
פרצלים, תירס חם, שווארמה, נודלס וברד טבעוני.
אחד מהבניינים החדשים כבר מונה איזה 324 קומות מנצנצות מוקף במנופים
שאת הסוף שלהם לא רואים והשני לידו כולו גוש בטון עצום שנראה כמו בונקר למקרה חרום
הבא.
אנשים מסתכלים, בוכים, מתפללים ומסמנים וי על עוד אתר שראו בטיול 17
מדינות ב 3 ימים.
ליבי ואני עומדות ומשתהות. ליבי מסתכלת למעלה במצמוצים קטנטנים ולרגע
קצר מפסיקה ללעוס את הנשכן הורוד הלעוס ואני מפסיקה לחלקיק שניה לצלם אותה לועסת
את הנשכן הורוד הלעוס.
בהחלט מעורר רצון לעמוד עם היד על הלב ולשיר את ההמנון האמריקאי או
לפחות את התקווה.
.
גילוי נאות – ת'אמת בכלל לא התכוונו ללכת לראות את התאומים אבל במקרה
נתקלנו בהם בדרך לחנות כל בו ענקית עם מחירים מעולים על כל המותגים (קלווין קליין,
טומי הלפיגר, רלף לורן ועוד) שרק הלכנו "לבדוק" – אמנם החלטנו לא לקנות
כלום עד שנפנה קצת מקום במדפים אבל מה זה כבר – שתי פיג'מות תומס הקטר, חלוק בצבע
לילך עם נקודות לבנות, 3 חזיות לי וכותונת לילה- בקטנה....
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה