לאן הוביל דיגי בגב???

דקה לפני שעלינו על המטוס לניו יורק, דיברנו עם משפחה שגרה פה כבר כמה שנים. כששאלתי אותם מה הם עושים בסופי השבוע הם ענו "מסתובבים בעיר". "מה??? אתם לא יוצאים מהאי ומטיילים קצת??" שאלתי בתמיהה…."לא, לא ממש -  יש פה מספיק מה לעשות".  ניתנקו, ובהתנשאות קלה פניתי לבעלי ואמרתי " אנחנו נצא כל סופ"ש מהעיר ונחרוש את הסביבה".

Around Town | Chelsea & Governer's Island

Around Town | פטריות במנהטן ודגים דגים

קצת תרבות | לא רק FUN FUN FUN

ביום רביעי שעבר החלטתי שמספיק עם סופי שבוע של סתם FUN. אי אפשר רק FUN FUN FUN  צריך קצת תוכן לפעילות סופי השבוע שלנו, קצת קולטורה, קצת ערך מוסף לילדים. אז התחלתי לשאול, לחפש, חקרתי, נברתי, השוואתי והעלאתי בחכתי שלוש אפשרויות.
הצגתי אותם לפני גילי – הוא ישר בחר את הראשונה, אז סגרתי על השלישית.

ביקור ב Roosevelt Island- אי קטנטן בחוף המזרחי של מנהטן שאליו אפשר להגיע ברכבל ובו אחד הבתים העתיקים בעיר מ1676 , מגדלור היסטורי, בית משוגעים משוחזר, גן בוטני, והרבה ירוק. אז הנה – קצת הסטוריה, גאוגרפיה, עוד משהו לבריאות הנפש ובוטניקה ביום אחד. איזה אמא לא היתה קופצת על ההזדמנות להעשיר ולהאשיר את בני משפחתה.

ארגנתי תיק עם כמות חטיפים מהונדסים שישר תסמם את הילדים ואבא שלהם שיסכימו להצטרף למסע ויצאנו לדרך.

תחנה ראשונה – הרכבת התחתית Subway. מבחינת גור – אפשר להפסיק להוציא משכנתא שניה כדי לממן את המשחקיות במנהטן או להפסיק ללעזור לג'ף בזוס להפוך לביליונר – אפשר פשוט במשך שלושת השנים הקרובות ליסוע ב רכבת התחתית בכל שעה פנויה ביום. כל פעם לשבת על מושב אחר, לקרוא ולתרגם כל שלט אפשרי ולנסות ללחוץ\למשוך\לסובב כל ידית אפשרית כדי לראות "מה קורה".

 הלכנו לרכבת, ירדנו לרכבת, עלינו על הרכבת, עלינו מהרכבת.

הגענו לרכבל  - התרגשות גדולה מהילדים (2/3   מהם....ליבי כבר ישנה). הרבה שאלות, צילומים והתלהבות מלראות את כל המוניות הצהובות בגודל של מכוניות צעצוע.

משם לסיור – אה...רגע...קודם פרפוצינו, קפוצינו, מיץ תפוחים עם קש, סימילק ותה קר בסטארבקס – זה שזה אי לא אומר שלא צריך להיות סטארבקס.  

טוב, עכשיו לסיור....אה לא ברגל חס וחלילה – אלא באוטובוס האדום הקטן של האי שבד"כ מסיע את כל התיירים הפנסיונרים – עכשיו הוא מסיע את כל התיירים הפנסיונרים, אותנו ואת העגלה של ליבי שתופסת שליש אוטובוס וחוסמת את מעבר לשני הליכונים  וסופגת ריח של שיניים תותבות.

עוברים בחטף את הבית העתיק, הגן הבוטני, איזה גשר, טיילת ומגיעים יש למגדלור. מעולה – נוכל לקרוא קצת על המקום, להסביר על פעילות המגדלור, להבין מי שימר אותו. אני חופרת בתיק למצוא את המפה עם ההסברים ומכחכחת בגרוני להתחיל את הנאום לקהל האוהד.....שבנתיים נמרח על המדשאה – אחד (גדול) נוחר קלות, אחת בגלגלונים (כמובן), אחד בודק מאיפה משתין הדג (באופן מילולי מהמעקה מעל המים) ואחת בקריאות מאמץ (לקראת קקי נוסף).

טוב, קצת פריזבי, קצת נישנושים, קצת צילומים ובחזרה לרכבל. שוב התרגשות, מעבר ולחיצה על כל מיני כפתורים שתודה לאל לא פתחו איזה דלת סתרים או תחתית כפולה בקרון המעופף.

כבר מאוחר, אני מרגישה סיפוק עצום מהסיור התרבותי שהענקתי למשפחתי – משהו שישאר איתם זמן ארוך אחכ.

יורדים מהרכבל לתזוזה הביתה – אבל לפני סיום בזווית העין גילי קולט משהו קטן בקצה הבלוק, זריז, רק "לשניה לצ'פר את הילדים" –  Daryl's Candy Shop
גן עדן עלי אדמות של ממתקים, מתוקים, עוגות ,עוגיות וכל דבר בצבע פסטל מתקתק. הפירוש האולטימטיבי ל  Kid in a candy store

שעה וחצי אח"כ בדרך הביתה (באמת) בעודם לועסים דובון גומי בצבע ירוק זוהר ומשלשים את כמות הסוכר המותרת בדם לאצן מרתון בגובה שני מטר אנחנו מסכמים את היום. ממה הכי נהנתם היום? "החנות ממתקים עם הגלידה המטורפת וקיר השוקולדים שמגיע לשמיים!!!!" נויה קוראת עם ניצוצות בעיניים..... (טוב...זה היה ממש גול עצמי...)אני מנסה בעדינות שוב ומרגישה את הסנטר שלי מתחיל לרטוט.... הנסיך הג'נג'י שלי מנסה להציל את מצב "אה כן....וגם הנסיעה ברכבת התחתית!!" 

זה לא היעד אלא הדרך

אחרי שנת בוקר טובה וחיפוף הגדולים מהבית ליבי ואני יצאנו לכבוש מטרה חדשה.

כאשר יוצאים מהשכונה השכונתית שלנו ישר נופלים למרכז הפיננסי של העולם ובקצהו מה שהיו שני בנייני התאומים, היום מרכז עליה לרגל עצום שכולו אתר בנייה של פלדה ובטון. 

ככל שמתקרבים מרגישים יותר ויותר אנרגיה מלאת עוצמה באויר. המונים מקיפים את המתחם שכולו מכותר בשוטרים אמריקאים חסונים, עטורי סמלים וחתיכים....אז זהו שלא – רובם אמנם עטורי פרסים אבל בעלי שפם עבוט עם כרס משתפלת מתחת מתחת לאפוד הזוהר שלהם. כנראה ככה זה כשכל אזור האנרטה שורץ דוכני נקנקיות, המבורגרים, פרצלים, תירס חם, שווארמה, נודלס וברד טבעוני.

אחד מהבניינים החדשים כבר מונה איזה 324 קומות מנצנצות מוקף במנופים שאת הסוף שלהם לא רואים והשני לידו כולו גוש בטון עצום שנראה כמו בונקר למקרה חרום הבא.

אנשים מסתכלים, בוכים, מתפללים ומסמנים וי על עוד אתר שראו בטיול 17 מדינות ב 3 ימים.

ליבי ואני עומדות ומשתהות. ליבי מסתכלת למעלה במצמוצים קטנטנים ולרגע קצר מפסיקה ללעוס את הנשכן הורוד הלעוס ואני מפסיקה לחלקיק שניה לצלם אותה לועסת את הנשכן הורוד הלעוס.

בהחלט מעורר רצון לעמוד עם היד על הלב ולשיר את ההמנון האמריקאי או לפחות את התקווה.

.

גילוי נאות – ת'אמת בכלל לא התכוונו ללכת לראות את התאומים אבל במקרה נתקלנו בהם בדרך לחנות כל בו ענקית עם מחירים מעולים על כל המותגים (קלווין קליין, טומי הלפיגר, רלף לורן ועוד) שרק הלכנו "לבדוק" – אמנם החלטנו לא לקנות כלום עד שנפנה קצת מקום במדפים אבל מה זה כבר – שתי פיג'מות תומס הקטר, חלוק בצבע לילך עם נקודות לבנות, 3 חזיות לי וכותונת לילה- בקטנה....

.God Bless America

מרסר פינת ליבי

אחרי שבועיים עמוסי סידורים, אירגונים, ניגובי אף ושיעשוע ילדים – הבנות הרציניות שביננו (ליבי ואני) החלטנו לשים פעמינו ללב העיר, לצנטרום של הצנטרום, המרכז האמיתי של העיר כדי סוף סוף לעשות פה את הדבר האמיתי......שופינג!!!!!

ההתרגשות החלה כבר ערב קודם כשהרעיון עלה. מהר התקשרתי לרוני הקוסמת (הבייביסיטר שגור מאוהב בה....לא כמו בסוזי אבל גם נותנת לי כמה שעות של שקט יחסי), וידאתי שלגילי יש פגישות חשובות והוא לא יתמהמה בבית לבדוק מה קרה שאני יוצאת מהטרנינג (במקרה הזה – זה הבוקסרס מכיתה ט' והגופיה מקורס מ"כיות) ודאגתי שנויה כבר תלך לישון בבגדי הקייטנה שממש לא תיהיה לה שום סיבה לעמוד מול הארון 37 דקות לבחור את הבגדים שהיא תוריד ברגע שהקייטנה תתחיל – כי מחר יום בריכה.

הכנתי תיק לילדה ולאם – סימילק, בקבוקים, בגדים להחלפה, חיתולים (גם מידה 2 וגם 3 – מי יודע אם לא תיהיה קפיצת גדילה בדיוק בין השדרה החמישית לברודווי), צעצוע מצפצף, נשכן, מוצץ ורוד (וירוק), כובע שמש, גשם ושלג, ומלאנו במים את הבקבוק נביעות שהבאנו עוד מהארץ שעליו כתוב "גור" בכתב ידה של עדי הגננת.

בקושי ישנתי בלילה (אבל עדיין כשליבי התעוררה הרפלקס המותנה של המרפק העיר את גילי.) קמתי רעננה וטרוטת עיניים ואחרי הכנת ארוחת בוקר של שוקולד ופיצה קרה מערב קודם (רק שיאכלו ויעופו כבר....) מצאתי את עצמי מביטה לליבי בעיניים ולוחשת "ניצחנו". עכשיו מהר למיטה לשנת בוקר (היא...לא אני) מתלבשים ויוצאים.

כמה "שו שו"ים אחכ והילדה ישנה, אני מהר מתארגנת ומחכה שהיא תקום משנת הבוקר שבד"כ נמשכת 22 דקות שלמות.

עוברות 22 דקות ואין קול ואין עונה.....אני שוב עושה פיפי, מרוקנת וממלאה שוב המדיח, שמה מכונת כביסה....(סתם – לא ממש – אין מקום למכונה בדירה אבל זה נשמע טוב אם במקרה גילי יקרא את זה). ומחכה....המונה דופק – הזמן הולך ומתקצר ....והגברת חורפת כמו שלא חרפה בחיים. טוב, אז נוותר על האפר ווסט ונחתוך ישר מיד טאון ומשם לסוהו.

עוברות עוד 30 דקות יקרות.....והיא עוד חורפת שנת מלאכים מתוקה....אבל למה עכשיו????למה לא בלילה\צהרים\אחה"צ או בעיקר לפנות בוקר???

טוב.....לא צריך את מיד טאון לשיטוט חסר מטרה – נלך דוך לסוהו להארד קור ביזבוז כסף.

שעתיים וחצי אח"כ הגיברת מתחילה להמתח במיטה – בציוץ ראשון עוד לפני פקיחת עיניים היא כבר בעגלה ואנחנו דוהרות על רחוב ווסט לכיוון איסט. רצות בעקבים קטנים (העיר מחייבת) ופוסחות על הבתי קפה הקטנים של טרייבקה (בהם יושבות אמהות טריות, חטובות, מאופרות ונינוחות עם תינוקות קטנטנים לבושים בצו האופנה בידהן המסורות של הנניות הפורטו ריקניות ), שבילי האופניים הירוקים של ההדסון ריבר פארק, והדירות הקטנטנות המתוקות של הווסט ווילג'. העיקר להגיע לעיקר והשעון דופק.

מי שקוראת את זה וקצת מכירה את הסביבה בטח שואלת "למה היא עושה טור דה מנהטן כדי להגיע לסוהו" – אז אני אסביר – כי הגוגל מפס הדפוק נתקע, הזיעה שנטפה לי לעיניים מרחה לי את המסקרה (שבחנות הבטיחו שהיא עמידה במיים...אבל מסתבר לא בזיעה של אמא עצבנית) שטשטשה לי את הריסט לאנדרויד, וגילי לא ענה לי לטלפון כי הוא בטח ידע שאני מחפשת אותו לצעוק עליו שזה אשמתו שליבי ישנה עד מאוחר, שהעקבים עשו לי יבלות, שדוקא היום איזה 216 מעלות בצל  והטלפון החדש הלבן עם המגן הסגול לא עובד..... ואיפה קיבינימט הסוהו הזה???

אה – וליבי – רגועה כמו גור חתולים קטן, סופגת בשקט את טיפות הזיעה שנוטפות עליה, לועסת נשכן משומש במצב טוב (עוד מימי גור) ומקפצת לה בעגלה על כל מכסה ביוב שאנו עוברות.

אחרי 52 דקות ו102 רחובות – הגענו לכניסה הרישמית לסוהו – רובע עמוס חנויות (אנטרופולג'י, הוליסטר, בננה, פרדה, מנולו, קרטלה וברלה, נספרסו, ויקטוריה סיקרט ועוד כמה חנויות עליה לרגל שאין מנוס מלבזבז בהן "קצת" כסף) ורבוי אנשים. לא ממש ידידותי לאמא עצבנית ועגלה\טנק עם תינוקת אבל עדיין "ה" מכה של רוב הנשים בצד הזה של הגלובוס (בסדר בסדר – לא של כולן – רק של השטחיות ורדודות שביננו).

נשימה עמוקה, מסדרת את התלתל של ליבי ומותחת את החצאית שכבר מזמן התמקמה לה בתחת השמאלי שלי  – צעד קדימה לתוך גן עדן.....ו.....השעון מצלצל – טיימס אפ – 7 דקות לחזור הביתה לקבל את פניו של הזאטוט.

הצצה חטופה אחרונה בלב כבד  מעבר לכתף .....(הרגשתי ממש כמו איזה הכלאה בין אשת לוט – שאסור היה לה להסתכל אחורה לסדום ומשה רבינו שלא זכה להכנס לארץ המובטחת....ממש סיטואציה שבה התחברתי למקורות שלנו.... )

הבטתי בליבי וסיננתי לה הבטחת אמת בין אמה לבת –

לא ישברו אותנו כ"כ בקלות....אני מבטיחה שעוד נחזור ...ונכבוש.

תנחשו את מי פגשנו במכולת

טוב....גונבת כמה דקות של שקט\מחשב פנוי\אף ילד שצריך קקי\פיפי\אוכל\בוב ספוג.......

סוף סוף מתחילים להבין מימננו ומשמאלנו בכרך הגדול.....מרגישים כמו אנשי הכפר (לא הלהקה) שהגיעו לעיר הגדולה ועוד כמשמשפחה מרובת ילדים....לא ברור עדיין אם המבטים שאנו מקבלים ברחוב עם חיוך אומרים "איזה משפחה יפה ומושלמת" או מה שנראה יותר הגיוני "מזה כל הילדים האלו ועוד גינגים ואיזה מסכנה אמא שלהם"

אניווי.

 נחתנו בעיר בגדולה למלון ניו יורקי שיקי, שקט ומשוכלל –

כן – כבר כל אחת ממילות התיאור האלו ממש לא מתאימות לאף מימד של המשפחה שלנו

השילוב של גורי, אמא עייפה והאפשרות לפרק כל דבר לגורמיו – גרם לצוות המלון להתפלל שכבר נעוף משם. אז אחרי אין ספור טלפונים למרכזיה מגור ב4 בבוקר – ארזנו את חפצינו (רק 9 מזוודות שהיינו חייבים לפתוח כי נויה חיפשה את הגופיית סטרצ עם הפס הכסוף שכמובן הייתה בתחתית  של אחת מהן – האחרונה שפתחתנו)

ונסענו בדיוק 3.5 דקות למרכז ירוק של בתי מגורים גבוהיייםםםםםם!

הגענו לשכונה ירוקה ומקסימה על המיים (ההדסון) מלאת משפחתות ממש כמונו – בלונדינים, רזים וגבוהים עם ילד בלונדיני מנומס ורגוע שלבוש בליין החדש של רלף לורן. הרגשנו ישר בבית  .

 עלינו לקומה ה 9 – אחרי שגורי התעקש ללחוץ לבד על הכתפור של המעלית, הכפתור שפותח את הדלת לדלת של המעלית, הכפתור שסוגר את הדלת, הכפתור שפותח את תיבת הדואר וזה שעושה קפה. השומר בכניסה הבין כבר עם מי יש לו עסק עכשיו לשנים הקרובות.

נכנסו לדירה מוארת, יפה, מרווחת עם נוף – סוף. קצת ניו גרסי, קצת פסל החירות, קצת עוד בניינים והרבה ירוק. תוך שניה וחצי נויה בחרה חדר, גור קיצר את אחד המזגנים וליבי עשתה קקי. סימנו את מקומנו.

אבל באמת כדי שלא ישר נהפוך מהר מידי לניו יורקרים – ישר הוצאנו את המחצלת שקנינו בתחנת דלק של יונס וישבנו לאכול סנדוויצים עם חומוס וסלמי.

נויה מהר מאוד התחילה את הקייטנה ולמרות שחששנו ממחסום השפה – כבר ביום השני היא דיברה שוטף – היא לימדה את המדריכים והחברים לקבוצה את המילים החשובות בעברית ככה שממש לא היתה לה בעיה.

כמובן שהיא ישר יצרה חברות מקומיות  - ויקטוריה (מצרפת) וקמליה (מונצואלה). כור היתוך אמיתי.

גורי מגלה פה את אמריקה  ועושה לאמריקאים פה חינוך מחדש – בחנות רהיטים מפוארת בזמן שגילי ואני התווכחנו אם אנחנו רוצים ספה בצבע כחול שמיים או ורוד מלוכלך גורי כיבה את כל מנורות הקריאה (כי אמא – זה ממש מבזבז חשמל), בגן השעשועים ליד הבית במזרקת היפופוטם שבה המים יוצאים להיפו מהאף גורי סתם את הנחיריים של החיה והשאיר כמה ילדים מאוכזבים שרצו לרוץ במים (כי אמא אין מספיק מים בכנרת)  והיונים העירוניות שעד כה אף אחד לא שם לב לנוכחותם – עכשיו מתפגרות פה על ימין ושמאל כתוצאה מהתקפי לב המוניים כשגור מנטר עליהן בשאגות קרב.

וליבי – ליבי – מתוקה, זורמת, והכי חשוב מפזרת חיוכים לכל הכיוונים. אפילו הספיקה לקבל מחמאות העגלה שלה המאוד interesting – זאת בת ה 9, שעברה כבר 3 ילדים וצולעת על גלגל אחד כי גור כבר פירק 13 ברגים מהצירים שלה.

מה עוד? משפחה ישראלית חמודה אימצה אותנו אליה  וכבר הוזמנו לארוחת שבת, גן החיות וסתם לגינה. ממש כמו באבן יהודה J

במרחק יריקה מהדירה נמצא בה"ס של נויה, המתנס השכונתי (ממש כמו אצלנו רק פלוס בריכה, מעליות, אולמות משחקים, אולם הקרנה ובית קפה) בתי קפה ואפילו קולנוע.

ומה עוד – בסיבוב רגוע במכולת השכונתית – שהיא בעצם סופר ענקי רק של אוכל אורגני שבה מוכרים בצי חופש וקרקרים ממוחזרים, כשגור הספיק למרוח עלי את הבננה הטבעונית שגדלה ביערות גשם שנטעו קבוצת איכרות בפרו שתומכת בקהילת הקופים הננסיים, וליבי פלטה עלי גיפה ממש לא אורגנית עמד לידנו בתור .....דיויד ברוזה בכבודו ובעצמו ואחרי החלפת מבטים וכמה מילים הזמין אותנו לקפה אליו – לא ברור אם באמת נראנו לו נחמדים (אני ממש בספק) או שהוא ככ ריחם על גילי עם המחזה של הילדים הנמרחים והאשה העצבנית שהחליט שהגבר צריך קצת להרגע עם אספרסו טוב או סתם בירת גולדסטר ולשמוע שירי מולדת .

זהו – סיכום קצר של השבוע הראשון – עוד לא הגענו לטיימס סקוור, האמפייר סטייט בילדינג או לאכול בנובו....אבל בעזרת השם ובעזרת בייביסיטריות גם לשם נגיע.