יושבת על הדק עם תה נענע בכוס של סטארבקס ניו יורק. מסביבי הכל ירוק, שמים כחולים. הדשא של השכן אמנם ירוק יותר (כמו תמיד) אבל שיחי הלוונדר והבוגונביליה אצלינו ממלאים את הגינה. ציוץ ציפורים מנקד את האויר וכל 17 דקות עוברת מכונית שקטה בכביש לא רחוק. שקט, רוגע, ישראל.
כאילו 4 שנים האחרונות לא קרו לי בכלל. חזרתי בול לאותה נקודת התחלה. מרוקנת וממלאה את אותו המדיח בילט אין במטבח של רגבה מול החלון שמשקיף לאותה שכנה מסתורית כשמאחורי, האי הלבן מאבן קיסר עדיין מלא בסלסלת פירות, ציורים מהגן, הרצועה של הכלב, שני סטים של מפתחות ועציץ כתום של אמנון ותמר נבול עם שלט ״טו בשבט שמח בגן מורן״
בדיוק כמו לפני 4 שנים.
כל מה שנשאר זה ערימת תמונות בגוגל דוקס, דרופבוקס, פיקסה, שהייתי צריכה להחליף כל כמה חודשים כשהקיבולת שלהם לא עמדה בעומס התמונות, או יותר נכון, בחוויות שחווינו.
חזרנו לארץ לפני 3.5 חודשים. רק עכשיו אני מצליחה, בקושי, לשבת ולכתוב. לא פשוט.
נחתנו לחיבוק חם ואוהב, חונק משהו.
נכנסו לשיגרה ישראלית תזזיתית, מאתגרת, מתסכלת, עסיסית ועמוסה.
הקרבה למשפחה, הקרבה לחברים ומערכת החינוך.
ישנם ימים שזה טו מאצ׳ עבורי. ישנם ימים שזה בדיוק מה שאני צריכה.
כ9 חודשים לפני החזרה לארץ, כשעוד השתעשענו עם הרעיון אבל לא ממש הזזנו את עצמנו בכיוון, התחלתי להפגש עם קואצ׳רית. למה? ככה. רציתי טיפה איפוס ועזרה בהכוונה ״פנינו, לאן?״. כמנהלת פרויקטים בדמי תכננתי שנפגש 5 פעמים ונגיע מנקודה A לנקודה B צ׳יק צ׳ק כשבסוף התהליך אוכל להכריז מראש ההר מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
אז זהו שלא.
התחלתי להפגש עם ש׳ (לא אגלה את שמה רק אציין שהוא מתחרז עם ׳מירי׳ ושהיא מהמממממת) שבחיוך צחור ושאלות קשות הצליחה לרגש, להצחיק, לגרום לי לבכות וכמובן בעיקר להתעצבן על בעלי שיחייה (אבל זה לא ממש חוכמה - גם עץ מתנפנף ברוח גורם לי לסנן משפט מוחץ לעברו). להגיע לנקודת B המיוחלת לא הגענו אבל הגענו לנקודות אחרות חשובות לא פחות, לעמקים וגבעות של גילוי עצמי (גם אני לא מאמינה שאני משמשת בביטויים כאלו……). הכל במסלול הפסיכולוגיה החיובית. כי הרי ידוע שאני מיסז פוזיטיביטי. עלאק.
ופה בארץ 5 ימים אחרי הנחיתה, כשהקרטונים עוד בערמות נוטות ליפול והילדים עדיין חושבים שבה״ס זה משהו אופציונלי, כמו בערך לסדר את החדר, קפץ לי בפייס חוג של חברה רחוקה. גם ״פסיכולוגיה חיובית, אומנות הגם וגם״. זה תפס אותי בדיוק בין הרי הכביסה, למפקח בנייה שהשאיר לנו בית 80% גמור (״ נו?!! 80% זה מעולה!!״ כדבריו) , למערכת חינוך של 37 ילדים בכיתה, לבית המכס שעובד כל שני וחמישי אבל רק בין חגים אי זוגיים כל שנה עגולה אלה אם זאת שנת שמיטה כל עוד זה לא נופל על תאריך לועזי שמתחלק במספר 7, לשעון שבת לדוד שרק מתכנתי java שעשו סטג׳ בגוגל יודעים להפעיל, לתאגיד המים ש………….טוב, די. הבנתן. המצב לא טו-אוב. אז מעולה! אמשיך מאיפה שהפסקתי.
אז אחרי שמצאתי איזה שפכטל, שאחד הפועלים, שבעיקר אכל אצלינו צהרים, (משהו ככה עם רוטב אדום אדום שנספג משהו בן זונה לתוך האי הלבן המדובר של רגבה) השאיר, גירדתי את עצמי מהרצפה וניסיתי להרשם און ליין לתוכנית על מנת שלא אקפוץ מאיזה מרפסת (לא שאצליח להתאבד…..כי לקפוץ מגג של קומה וחצי פה בישוב מקסימום אשבור ציפורן עם ג׳ל ….שגם את זה אני לא מצליחה לעשות כאן כי אמנם יש פה 17 מניקוריסטיות אבל כולן….כן כולן……יכולות לקבל אותי…..תני לי לבדוק……ב10 ביוני ב 7 בבוקר). כמובן, שניסיתי אונליין -המחשב קרס פעמיים, האתר קפא, קיבלתי הערת ׳זה ישראל, נא להתקשר בטלפון נייח לטלפון הנייח שלנו שבו כנראה לא יענו לך כי קורל, המתאמת הרצאות, בדיוק יצאה לקפה וסיגריה ותצטרכי לשלוח יונת דואר כדי להרשם׳.
התקשרתי, קורל ענתה, נרשמתי.
היום המיוחל הגיע, התרגשתי לצאת מהבית, מהמדיח, מהטרנינג (שנשבעתי, בעודנו נוחתים בנתב״ג, באלוהי מרק ג׳ייקובז שלא אלבש בבוקר בארץ…….מרקי אכן מתהפך כרגע במשרדו המדוגם לפי כללי אפרטמנט ט׳רפי), שמתי את פעמי לתל אביב. כן, עמדתי בפקק 34 שעות וזיפזפתי בין אילנה דיין בגל׳צ, לאייל גולן בגלג׳צ לצמד המסוקסים ב99fm.
עם תיק furla, מגפי סטיב מדן תיקתקתי לי לעבר האולם. כולי נרגשת, כאילו אני ברגע זה פוסעת אל עבר עתידי. נעמדתי בפתח (דמיינו את סמנטה עם אור רקע זהוב ומאוורר ענק מנפנף את כולה לאפקט הוליוודי משהו), לוקחת נשימה ופוסעת לעבר הקהל. הקהל. עוד כאלו כמותי שממש בקצה המצוק למימוש עצמי, נשות קריירה מוכנות לשלב הבא, מטופחות, מרשימות, עטופות במיטב המעצבים.
או כפי שהמציאות טופחת על פני לקלוט: מיטב גימלאיות רמת אביב גימל, לבושות בהוט קוטור של אופנת אלנבי שנת 1975, פריזורות סגלגלות שמסתירות חצי אולם אחורה שמבחינתן 9:30 בבוקר זה דקה לפני השנ״צ. not that there is anything wrong with that.
זה לא שהורדתי את הגיל הממוצע, לא הייתי אפילו על הסקלה של החישובים.
נו שוין.
הסדנא החלה, התמלאתי באנרגיות מדהימות של אופטימיות ואדרנלין. כל הדרך הביתה שיננתי את המטרה, מרגישה שעוד שניה ממש אני פורשת כנפיים ופורצת דרך. חדשה.
ואכן, בריצה נכנסתי הביתה, פרצתי את הדלת ובאזימוט ישיר הגעתי ליעד.
והתחלתי….שוב….לרוקן ולמלא את המדיח ….כמו לפני 4 שנים.
וולקם טו יזרעל.
