חצי יום בניו יורק עם ילדים | וושינגטון סקוואר, בית קפה עם קטע ושוק אומנים

לפני שבוע במקרה התגלגלנו ליום עירוני ונעים עם הילדים. כולם חזרו מרוצים, מדד הקיטורים ירד ושאר הסופ"ש לא הרגשתי צורך לנג'ס לכולם ש"יאללה, תזיזו ת'טוסיק כבר מהספה!".

אז אני עושה Share. אתם יכולים לעשות Like.

התחלנו ב - 

Washington Square - ככה - עמוסי נישנושים (כמו תמיד) בתיק בה"ס משנת 1983 יצאנו לכיוון Washington Square' , מרכז הווילג'. ברור שאני לא מחדשת פה כלום לאף אחד.  הילדים הצטיידו בגירים ענקיים - כל אחד תפס פינה וקישקש להנהתו, כשאני מוצאת את עצמי ב8 דקות של שקט על ספסל עם הקפה שלי (יותר נכון...תה מנטה).  גם הבעל לא ניג'ס.

הפארק לפני מיליון שנה.

ברקע להקת מתופפים ומעלינו בועות סבון ענקיות.

נקודת שבירה

אני יושבת מול אש מפצפצת באח ענקי מעוצב באבני נחל אפורות. הכורסאת ארצ'י בנקר שאני מכורבלת בה נוחה וחמימה. החלל שאני שוהה בו בעיצוב כפרי של ביקתת יער. בחוץ שלג וחשוך. מעל האח שלט עם 5 כוכבים. 5 כוכבים לבית החולים הטוב ביותר בערבות קולורדו. אני פה בגללי אבל לא אני בחדר ניתוח למעלה.

מהרגע ששמעתי את המילה רילוקיישן הקוצים התחילו לעקצץ לי בטוסיק. וואוו  !! איז הזדמנות לכבוש את העולם. לתפוס אותו בביצים ולסחוט אותם עד תום. סליחה על הדימוי הגרפי. 

וידוייה של עקרת בית

חייבת להתוודות ...אני לא מושלמת.

יש לי סוד כמוס כבר שנים. מעט מאוד אנשים יודעים עליו. ממש ספורים. וגם הם – לא מדברים. פשוט מבושה ותדהמה.

אני מכורה. כן – כבד. לא רואים עלי. שומרת על פסון של אחת רצינית. שני תארים. סדרה של עבודות מכובדות. אמא אחראית. אשת איש מסורה. אשת העולם הגדול.

אבל מתחת להכל יש שריטה עמוקה. גילי גילה רק אחרי החתונה ולקח לעצמו יום לחשב מחדש את החלטת האל-חזור שלו. היה בשוק.

שמי חן ואני מכורה לסדרות טלוויזיה אמריקאיות.

לא – לא סטייל סיינפלד, חברים או המשרד (אבל גם לאלו) אלא לכאלו רדודות כ"כ שאני רואה אתן לבד בחושך (עדיין פולניה), כאלו שגם הערוצים שמשדרים אותן לא מודים בקיומן וכאלו שאחרי חמש דקות של צפיה אני נכנסת לסוג של קומה מוחית שאפשר לצאת ממנה רק אחרי מנה גדושה של מבט לחדשות לוריד.

אני מכורה ל "עקרות בית אמיתיות של ניו יורק\אטלנטנ\ניו גרסי\מיאמי". 

רק להבהיר – לא סדרת האיכות "עקרות בית נואשות" שזכתה לרייטינג מטורף אלא לסדרה שבה 5 עקרות בית משועממות, מנצנצות ומשופצות חיות את חייהן מלאיי התוכן בטרנינג לייקרה שחור וטבעות יהלום מזהב צהוב כהה.  סוג של "מעושרות" אבל עם תוספת אמריקאית של סופר סייז מי.

אז כן – רואה כל פרק ופרק, יודעת למה אשלי רבה עם מרי-אן, למה מונה טרקה ללורה את הדלת בפרצוף ולמה הלן לא מדברת יותר עם טרזה.

ולמרות העניין שלי בתככי נשות הפרברים ממש לא הצלחתי להבין (כמו הקרובים אלי) מה העניין הזה שאני מוצאת בתכנית.....עד לפני ארבעה ימים.

קיבלתי הזמנה עם עיטורי זהב לאסיפת הורים בגן בדואר. בשעה אלגנטית של אחרי השכבת הילדים. מעולה – אחרי השכבה רועשת כרגיל התפנתי למקלחת  מרעננת ומספיק זמן לבחור בקפידה את הלבוש ההולם לאסיפת הורים של גן טרום חובה בעיר הגדולה.

הרגשתי די טוב עם עצמי במגפי בננה ריפבליק, גינס סקיני קלווין קליין וגקט חדש של גאפ (הקולקציה החדשה) כשצעדתי לכיוון הגן.

שם, כשפתחתי את הדלת, קיבלו אותי זוגות בשמלות נשף ורדודות משיפון נשפך, גברים בחליפות טקסידו שחורות ותזמורת 12 נגנים. טוב אז בלי נגנים ובלי טקסידואים – אבל הרבה לייקרה שחורה, זהבים מצלצלים, עקבי סטילטו בגובה 43 ס"מ ואיפור בגווני שחור ובורדו כהה. ממש כמו בסרט...אה...סדרה "עקרות בית אמיתיות" – עכשיו הכל היה ברור – לא ראיתי שעות על גבי ימים של התוכית לשווא. הגעתי הביתה...סוג של. הצלחתי לקלוט בין ערימות הקוביות למגדלי הלגו שאמא של מיכאל לא מדברת עם אמא של דניאל ואבא של פרנק עושה עינים לאמא של מוניקה.  אחרי שעות של הסידרה ידעתי לקלוט את הדקויות של מי רב עם מי, מי שוכב עם מי ומי לובשת את קולקציה פרדה של השנה ומי של שנה שעברה.

הנשים האלו לובשות את האאוטפיט שאני לבשתי רק כשהן רוחצות את הציוואוואה שלהן או יותר נכון כשהן נותנות הוראות ל butler  שלהן לסבן לה מאחורי האוזן.  עם כל הכבוד לנשות אבן יהודה המוקפדות, נשות ניו יורק היהודיות הביאו את זה לרמה אחרת במיוחד באירוע חשוב כמו אסיפת הורים של ילדים בני שלוש וחצי.

אז את שאר אסיפת ההורים אני לא כל כך זוכרת (רק משהו מעומעם של אסור סנדוויץ קלמרי עם גבינת קרים ציז) אבל לפחות מצאתי לי סדרת ריאליטי חדשה להתמכר אליה – ואני אפילו לא צריכה לחכות עד שבע בערב לראות אותה – היא מתחילה בול ב 2:50 אחה"צ בגן של גור.

שנה טובה ואהבה טרנס-אטלנטית

המשפחה שלנו...משפחת אמנון ותמר....שלחה לנו ברכת שנה טובה שריגשה אותנו מאוד -

צילום של חברי השכונה מהרמת כוסית שכונתית לקראת השנה החדשה שאנחנו עושים כל שנה מול ביתנו....
השנה לא היינו שם פיזית אבל דאגו שלא נרגיש מחוץ לעניינים - תיעדו ושיתפו אותנו בכל שלב ושלב.

מסתבר שרחוק מהעין לא רחוק מהלב.

מתגעגעים .
שנה טובה לכולם

Around Town | Coney Island with Cool Aunt Ronnie

אל תשאלו - כבר שבוע לא ישנה....

כבר שבוע אני לא ישנה מאז אותה שיחת טלפון גורלית. אני בחרדות, אני לחוצה וכל פעם כשאני נזכרת אני מתחילה לרעוד.  אני מתעוררת בלילות שטופת זיעה, ולא מהדברים הטובים, ולא יכולה לחזור לישון.

אני עצבנית, מתוחה ודואגת נורא מאז אותה שיחת טלפון  - שבה הודיעו לנו שמחר ב 8:30 בבוקר – יש לנו ביקור בית - .....של הגננת החדשה של גור מהגן היהודי הדתי.

למה???? איפה בגן מורן\נרקיס\ריצ'רץ', בבה"ס בכר, קריית יערים, תיכון אלון או חטיבת הביניים נווה מגן אי פעם הגננת\מורה\סמינריסטית הגיעה אלינו הביתה לשתות קפה ולבדוק בדיוק מה היא "סביבתו הטבעית של הילד" ???

לא ידעתי מאיפה להתחיל – ניקיון יסודי (או יותר נכון טלפון בהול לילנה העוזרת במסווה של דוגמנית ויקטוריה סיקרט (נושא לבלוג אחר לגמרי....))??? השלכת כל השרימפסים\פרושוטו\קלמרי\שאריות שינקן מהמקרר??? שיחת איומים על הילדים שלא יריבו\יראו טלוויזיה\ישחקו באייפד\או יעשו פיפי (במקרה הטוב) עם דלת פתוחה??? או.....התקנת מזוזה על הדלת\הנחת סידור באופן נונשטלנט על השולחן\הדלקת נרות משומשים בפמוטים במקום בולט\להצמיד לגור כיפה שמוטה תלויה עם סיכה כסופה לתלתלים???

גילי קלט את הסטרס שלי, ישר החליט להרתם למשימה ונעלם מהאופק בתירוץ ישיבת דירקטוריון\כנס בעלים מקופחים \פיצוח האפליקציה של "Angry Gingim" -עקבותיו עדיין לא נמצאו.

סידרתי את הבית – דחפתי צעצועים מתקלפים מאחורי הספה, הכנתי קולאג'ים שנראים כמו עבודות יד של ילד בן שלוש ותליתי אותם על המקרר, ערכתי תמונות בפוטושופ שבהם נראה כמו משפחה שמחה בכל מיני אירועים (לא כזאת שבכל תמונה מישהו או ממצמץ או מחטט באוזן או עושה פרצוף "OMG אני לא מאמינה שאלו ההורים שלי....פחחחח....איזה פאדיחות") והעמדתי את הילדים בשורה לסדר להם את השיעור עם רוק.

לבשתי חצאית ארוכה אבל עכשווית, חולצה מחמיאה אבל צנועה ושמתי על השוחן חלה מ Morgenstern's Deli מברוקלין....סתאאאם – שלחתי את גילי לקנות עוגיות שמסומנות ב K גדול.

עכשיו כל מה שנשאר זה לחכות ליד הדלת ולנצל את המומנטום המסורתי לתפילה חרישית קטנה –

אלוהים ....עשה שהגננת תאהב אותי הכי הכי מכל שאר האמהות בגן.

Around Town | Chelsea & Governer's Island

קצת תרבות | לא רק FUN FUN FUN

ביום רביעי שעבר החלטתי שמספיק עם סופי שבוע של סתם FUN. אי אפשר רק FUN FUN FUN  צריך קצת תוכן לפעילות סופי השבוע שלנו, קצת קולטורה, קצת ערך מוסף לילדים. אז התחלתי לשאול, לחפש, חקרתי, נברתי, השוואתי והעלאתי בחכתי שלוש אפשרויות.
הצגתי אותם לפני גילי – הוא ישר בחר את הראשונה, אז סגרתי על השלישית.

ביקור ב Roosevelt Island- אי קטנטן בחוף המזרחי של מנהטן שאליו אפשר להגיע ברכבל ובו אחד הבתים העתיקים בעיר מ1676 , מגדלור היסטורי, בית משוגעים משוחזר, גן בוטני, והרבה ירוק. אז הנה – קצת הסטוריה, גאוגרפיה, עוד משהו לבריאות הנפש ובוטניקה ביום אחד. איזה אמא לא היתה קופצת על ההזדמנות להעשיר ולהאשיר את בני משפחתה.

ארגנתי תיק עם כמות חטיפים מהונדסים שישר תסמם את הילדים ואבא שלהם שיסכימו להצטרף למסע ויצאנו לדרך.

תחנה ראשונה – הרכבת התחתית Subway. מבחינת גור – אפשר להפסיק להוציא משכנתא שניה כדי לממן את המשחקיות במנהטן או להפסיק ללעזור לג'ף בזוס להפוך לביליונר – אפשר פשוט במשך שלושת השנים הקרובות ליסוע ב רכבת התחתית בכל שעה פנויה ביום. כל פעם לשבת על מושב אחר, לקרוא ולתרגם כל שלט אפשרי ולנסות ללחוץ\למשוך\לסובב כל ידית אפשרית כדי לראות "מה קורה".

 הלכנו לרכבת, ירדנו לרכבת, עלינו על הרכבת, עלינו מהרכבת.

הגענו לרכבל  - התרגשות גדולה מהילדים (2/3   מהם....ליבי כבר ישנה). הרבה שאלות, צילומים והתלהבות מלראות את כל המוניות הצהובות בגודל של מכוניות צעצוע.

משם לסיור – אה...רגע...קודם פרפוצינו, קפוצינו, מיץ תפוחים עם קש, סימילק ותה קר בסטארבקס – זה שזה אי לא אומר שלא צריך להיות סטארבקס.  

טוב, עכשיו לסיור....אה לא ברגל חס וחלילה – אלא באוטובוס האדום הקטן של האי שבד"כ מסיע את כל התיירים הפנסיונרים – עכשיו הוא מסיע את כל התיירים הפנסיונרים, אותנו ואת העגלה של ליבי שתופסת שליש אוטובוס וחוסמת את מעבר לשני הליכונים  וסופגת ריח של שיניים תותבות.

עוברים בחטף את הבית העתיק, הגן הבוטני, איזה גשר, טיילת ומגיעים יש למגדלור. מעולה – נוכל לקרוא קצת על המקום, להסביר על פעילות המגדלור, להבין מי שימר אותו. אני חופרת בתיק למצוא את המפה עם ההסברים ומכחכחת בגרוני להתחיל את הנאום לקהל האוהד.....שבנתיים נמרח על המדשאה – אחד (גדול) נוחר קלות, אחת בגלגלונים (כמובן), אחד בודק מאיפה משתין הדג (באופן מילולי מהמעקה מעל המים) ואחת בקריאות מאמץ (לקראת קקי נוסף).

טוב, קצת פריזבי, קצת נישנושים, קצת צילומים ובחזרה לרכבל. שוב התרגשות, מעבר ולחיצה על כל מיני כפתורים שתודה לאל לא פתחו איזה דלת סתרים או תחתית כפולה בקרון המעופף.

כבר מאוחר, אני מרגישה סיפוק עצום מהסיור התרבותי שהענקתי למשפחתי – משהו שישאר איתם זמן ארוך אחכ.

יורדים מהרכבל לתזוזה הביתה – אבל לפני סיום בזווית העין גילי קולט משהו קטן בקצה הבלוק, זריז, רק "לשניה לצ'פר את הילדים" –  Daryl's Candy Shop
גן עדן עלי אדמות של ממתקים, מתוקים, עוגות ,עוגיות וכל דבר בצבע פסטל מתקתק. הפירוש האולטימטיבי ל  Kid in a candy store

שעה וחצי אח"כ בדרך הביתה (באמת) בעודם לועסים דובון גומי בצבע ירוק זוהר ומשלשים את כמות הסוכר המותרת בדם לאצן מרתון בגובה שני מטר אנחנו מסכמים את היום. ממה הכי נהנתם היום? "החנות ממתקים עם הגלידה המטורפת וקיר השוקולדים שמגיע לשמיים!!!!" נויה קוראת עם ניצוצות בעיניים..... (טוב...זה היה ממש גול עצמי...)אני מנסה בעדינות שוב ומרגישה את הסנטר שלי מתחיל לרטוט.... הנסיך הג'נג'י שלי מנסה להציל את מצב "אה כן....וגם הנסיעה ברכבת התחתית!!"