טוב....גונבת כמה דקות של שקט\מחשב פנוי\אף ילד שצריך קקי\פיפי\אוכל\בוב ספוג.......
סוף סוף מתחילים להבין מימננו ומשמאלנו בכרך הגדול.....מרגישים כמו אנשי הכפר (לא הלהקה) שהגיעו לעיר הגדולה ועוד כמשמשפחה מרובת ילדים....לא ברור עדיין אם המבטים שאנו מקבלים ברחוב עם חיוך אומרים "איזה משפחה יפה ומושלמת" או מה שנראה יותר הגיוני "מזה כל הילדים האלו ועוד גינגים ואיזה מסכנה אמא שלהם"
אניווי.
נחתנו בעיר בגדולה למלון ניו יורקי שיקי, שקט ומשוכלל –
כן – כבר כל אחת ממילות התיאור האלו ממש לא מתאימות לאף מימד של המשפחה שלנו
השילוב של גורי, אמא עייפה והאפשרות לפרק כל דבר לגורמיו – גרם לצוות המלון להתפלל שכבר נעוף משם. אז אחרי אין ספור טלפונים למרכזיה מגור ב4 בבוקר – ארזנו את חפצינו (רק 9 מזוודות שהיינו חייבים לפתוח כי נויה חיפשה את הגופיית סטרצ עם הפס הכסוף שכמובן הייתה בתחתית של אחת מהן – האחרונה שפתחתנו)
ונסענו בדיוק 3.5 דקות למרכז ירוק של בתי מגורים גבוהיייםםםםםם!
הגענו לשכונה ירוקה ומקסימה על המיים (ההדסון) מלאת משפחתות ממש כמונו – בלונדינים, רזים וגבוהים עם ילד בלונדיני מנומס ורגוע שלבוש בליין החדש של רלף לורן. הרגשנו ישר בבית .
עלינו לקומה ה 9 – אחרי שגורי התעקש ללחוץ לבד על הכתפור של המעלית, הכפתור שפותח את הדלת לדלת של המעלית, הכפתור שסוגר את הדלת, הכפתור שפותח את תיבת הדואר וזה שעושה קפה. השומר בכניסה הבין כבר עם מי יש לו עסק עכשיו לשנים הקרובות.
נכנסו לדירה מוארת, יפה, מרווחת עם נוף – סוף. קצת ניו גרסי, קצת פסל החירות, קצת עוד בניינים והרבה ירוק. תוך שניה וחצי נויה בחרה חדר, גור קיצר את אחד המזגנים וליבי עשתה קקי. סימנו את מקומנו.
אבל באמת כדי שלא ישר נהפוך מהר מידי לניו יורקרים – ישר הוצאנו את המחצלת שקנינו בתחנת דלק של יונס וישבנו לאכול סנדוויצים עם חומוס וסלמי.
נויה מהר מאוד התחילה את הקייטנה ולמרות שחששנו ממחסום השפה – כבר ביום השני היא דיברה שוטף – היא לימדה את המדריכים והחברים לקבוצה את המילים החשובות בעברית ככה שממש לא היתה לה בעיה.
כמובן שהיא ישר יצרה חברות מקומיות - ויקטוריה (מצרפת) וקמליה (מונצואלה). כור היתוך אמיתי.
גורי מגלה פה את אמריקה ועושה לאמריקאים פה חינוך מחדש – בחנות רהיטים מפוארת בזמן שגילי ואני התווכחנו אם אנחנו רוצים ספה בצבע כחול שמיים או ורוד מלוכלך גורי כיבה את כל מנורות הקריאה (כי אמא – זה ממש מבזבז חשמל), בגן השעשועים ליד הבית במזרקת היפופוטם שבה המים יוצאים להיפו מהאף גורי סתם את הנחיריים של החיה והשאיר כמה ילדים מאוכזבים שרצו לרוץ במים (כי אמא אין מספיק מים בכנרת) והיונים העירוניות שעד כה אף אחד לא שם לב לנוכחותם – עכשיו מתפגרות פה על ימין ושמאל כתוצאה מהתקפי לב המוניים כשגור מנטר עליהן בשאגות קרב.
וליבי – ליבי – מתוקה, זורמת, והכי חשוב מפזרת חיוכים לכל הכיוונים. אפילו הספיקה לקבל מחמאות העגלה שלה המאוד interesting – זאת בת ה 9, שעברה כבר 3 ילדים וצולעת על גלגל אחד כי גור כבר פירק 13 ברגים מהצירים שלה.
מה עוד? משפחה ישראלית חמודה אימצה אותנו אליה וכבר הוזמנו לארוחת שבת, גן החיות וסתם לגינה. ממש כמו באבן יהודה J
במרחק יריקה מהדירה נמצא בה"ס של נויה, המתנס השכונתי (ממש כמו אצלנו רק פלוס בריכה, מעליות, אולמות משחקים, אולם הקרנה ובית קפה) בתי קפה ואפילו קולנוע.
ומה עוד – בסיבוב רגוע במכולת השכונתית – שהיא בעצם סופר ענקי רק של אוכל אורגני שבה מוכרים בצי חופש וקרקרים ממוחזרים, כשגור הספיק למרוח עלי את הבננה הטבעונית שגדלה ביערות גשם שנטעו קבוצת איכרות בפרו שתומכת בקהילת הקופים הננסיים, וליבי פלטה עלי גיפה ממש לא אורגנית עמד לידנו בתור .....דיויד ברוזה בכבודו ובעצמו ואחרי החלפת מבטים וכמה מילים הזמין אותנו לקפה אליו – לא ברור אם באמת נראנו לו נחמדים (אני ממש בספק) או שהוא ככ ריחם על גילי עם המחזה של הילדים הנמרחים והאשה העצבנית שהחליט שהגבר צריך קצת להרגע עם אספרסו טוב או סתם בירת גולדסטר ולשמוע שירי מולדת .
זהו – סיכום קצר של השבוע הראשון – עוד לא הגענו לטיימס סקוור, האמפייר סטייט בילדינג או לאכול בנובו....אבל בעזרת השם ובעזרת בייביסיטריות גם לשם נגיע.
חסרה לי התמונה של דיוויד ברוזה במכולת. אפשר לשים?
השבמחק