הגיגים בהוואי. בין קודש לחול

בארבעת השנים שלנו בניו יורק לא חגגנו חגים יהודיים. כמעט ולא. מידי פעם התפלקה איזה ארוחת חג בתירוץ של חברים ממש טובים או ביקור הורים מהארץ. אבל באופן עקרוני ממש לא רציתי לחגוג שום דבר ישראלי בניו יורק. הישראליות היתה קשורה לי לישראל, בישראל ואמריקאיות מקומה היה בניו יורק. אפילו פאלפל לקח לי שלוש שנים לאכול פה. למה? ככה. את החגים רציתי לחגוג כמו בבית, בבית. עם משפחה וחברי ילדות. פה רחוק בניו יורק לא התחברתי. בטוחה שיש כאלו שלא יסכימו. גם אני לא הסכמתי בערב פסח אחד כשבכל תוקף לא רציתי לחגוג את הסדר, אבל כשהזמנו מגש סושי איכותי מהסושיה בטרייבקה ואכלנו מול הטלוויזיה לנפלאות האוס אוף קרדס ושמעתי את בני מזמם משהו עם ׳מוזס׳ ו׳לט מאי פיפל גו׳ בא היה לי למות. 

כשהחלטנו לחזור לארץ ושאלו אותנו ׳למה?׳ הגבר גבר מלמל משהו שנשמע כמו ׳ציונות׳, אבל אחרי פרצוף ׳נראה לך?!?!?!׳ ממני, הוא השפיל מבט ונתן לי לסיים את המשפט ׳חברים, משפחה, אוירה׳. לא ככה?! 

אבל אז אותו חבר מתחכם החזיר לי להנחתה ׳אוקי, אבל אם כך למה את דואגת לנחות בארץ הקודש רק אחרי החגים???׳ גם בו תקעתי מבט שלא משתמע לשני פנים והלכתי מייד להתעודד אצת מרק ג׳ייקובס (יותר זול מסשיין אצל ג׳יין בלומפילד. הפסיכולוגית). 

עכשיו כשאנחנו במסלול עוקף עולם אבל עם דסטיניישן (מלשון ׳יו הב ריצ׳ד יור דיסטיניישן׳) ברור, אני עם פיק בירכיים לקראת החגים בארץ. מצד אחד כ״כ מחכה להם, למשפחתיות, לאוירה בשכונה, לחולצות הלבנות, לאוכל……מצד שני ׳אצל מי אתם בחג׳, חום למות, וחולצות לבנות מקסטרו שהאמצעי הצליח להכתים במילקי עוד לפני שסיימתי לעשות פן, לא לגמרי עושה לי את זה. 

אני רוצה להאמין שבארץ אתרפק על הגפילתע ליד השולחן, הפגישות בים אחרי ערב החג, והמוספים הגדושים בכלום ושום דבר. אבל יש לי הרגשה שאני אפזול החוצה בערגה וגעגועים לשלכת בסנטרל פארק, לפאמפקינים ולטריק או טריט וסימני ההכנות לקריסמס 3 חודשים לפני הארוע עצמו. יש לי הרגשה שפתאום החגיגיות שכ״כ ייחלתי אליה תראה לי דביקה, קטנה ומשעממת. אמא׳לה. אז מה בכל זאת מושך אותי? ה׳רגע, למה אתם בחג אצלם? הרי לפי החישוב שלי, לפני חמש שנים בארץ הייתם אצלם בראש השנה ובפסח אצלינו, אז השנה אתם בראש השנה אצלינו ובפסח אצל דודה מלכה או אם היא תהיה בדיוק אחרי ניתוח להסרת כיס מרה אז אצל דוד גדעון אם שרל׳ה תסכים להוסיף עוד שולחן׳. או ה׳יאללה כולם לאוטו, אנחנו כבר באיחור מטורף׳ השעה 12:30 בצהריים לקראת ארוחת חג ב 7:30 , חמש דוקת לפני הפניה ימינה לכביש גהה בערב החג, או אחרון חביב ׳רוצים טיול לסחנה?׳ כי בטח אף תושב ישראלי לא חשב לצאת קצת מהבית לטייל בחגים? לא כ״כ ברור לי. לא מצליחה להגדיר במילים. 

עכשיו אנחנו בין לבין - בין שמיים (הסקייליין הייחודי של מנהטן) לארץ (תרתי משמע), בין ים (ההדסון) ליבשה (פיסת האדמה שלנו בשרון) בין הפטיש (דונלד) לסדן (ביבי) בין קודש (בית המקדש בסוהו) לחול (חול הים בפולג). בין לבין. לא פה ולא שם. עדיין לא. ברחנו לעוד טיפה חלום לפני המציאות. בלי מחויבות לחגוג, לציין, לזכור, או ללבוש חולצה לבנה לקראת החג שגילינו שהיא מגיעה לפופיק והכפתורים לא נסגרים (כי פעם אחרונה שהיא נלבשה היה בדיוק לפני שנה) והודעה בוואטסאפ המשפחתי ׳כל מי שנולד בפולניה׳, ׳איפה אתם???׳ 43 דקות לפני שצריך לשבת ליד שולחן החג. 

כל עניין החגים נשכח. בקושי יש לנו מושג איזה יום היום. רק יודעים שזה מתקרב לפי עדכוני פייס וכל מיני מיילים של ׳מבצעי מחסני תאורה לחג׳. 

אבל אולי אני טועה? אולי צריך, עבור הילדים, המשפחה כן להתחבר למשהו מסורתי, ישראלי, אפילו קצת דתי? ככה כדי להרגיש שייכות? 

סבבה. אין בעיה. 

יש לי - מתחברים למסורת טיולים, ניהיה כמו כל הישראלים ונטוס בחגים לגלות עולם, ואת עניין הדת נסגור ב׳או מאי גוד׳ כל פעם שנראה איזה פיסטין מושלג (או זוג נעליים למות….סיים סיים) שלא ראינו קודם. אחלה שייכות (לקבוצת ׳מטיילים בחו״ל׳ בפייס) וגם פה, כמו בחג, נשמע קיטורים מהדור הצעיר. במקום ׳אמא, אני חייב נשק את דודה יהודית בכניסה???׳ נקבל את ״אמא, אני חייבת לעשות שתי צלילות, יום גלישה ושעתיים סאפ בסוף העולם שמאלה שמכרנו כילייה כדי להגיע לכאן או שאני יכולה פשוט להשאר בחדר עם האוזניות והלפטופ להשלים פרקי האנטומיה של גריי?׳. 

חג שמייח לכולם.

Kauai, Part 1

דאגות הפשמינה בחופשה משפחתית

אין כמו איחוד משפחות לרומם את הנפש. במיוחד שכל נפש מגיעה מהצד השני של העולם. החלום הרטוב של כל סבא וסבתא. חלק מניו יורק, כמובן, חלק מהארץ, חלק מסנטה ברברה וחלק ממדינת תל אביב, ששם הם כבר שנה בני ערובה של הרכבת הקלה. כולם מתחת לקורת גג אחת. לא חולקים מיטות אבל כמעט כל דבר אחר. שולחן אוכל גדול, בריכה כייפית בגינה, בישולים משותפים במטבח, פינת טלוויזיה, חדר כביסה, חדרי שירותים, מסדרונות צרים, וזווית אחת ספציפית שבה קולטים ווייפיי. אושר גדול. אין כמו שיתוף פעולה של 9 מבגורים ו 3 ילדים לתהליכי קבלת החלטות יחדיו בהתנהלות שבועית של חופשה. קלי קלותה. 

הצגת ראיות 

אקזיבית איי: ארוחת בוקר 

השעה 10:40 בבוקר, הקטנים ערים כבר מ5:43, סבא סבתא ערים כבר דקה וחצי אבל טוענים שהם בכלל לא ישנו כל הלילה אבל הכריחו את עצמם להשאר במיטה עד 4:32, כשסימני הכרית על הלחי שלהם מרמזים אחרת, והמתגברים (שזה כולל כל נפש בבית ללא ילדים בין גילאי 12-31) הרגע יצאו מהחדר בפרצוף שף ״שלא תעיזו אפילו להסתכל לכיוון שלי ותשמרו רדיוס של לפחות 250 מטר רבוע״. 

המבוגר האחראי, בעלי הגבר הגבר, שפינטז בחופשה כל בוקר על פריסת חצי פנסיון שכוללת בייקון, בייקון מעושן, פוואה גרס, אומלט בשרים וטיפה ככה חלבונים, שקשוקה, בתירוץ שהילדים צריכים משהו קטן לאכול, מרים את הכפפה, כי הבין כבר שמכל אחד אחר לא תבוא הישועה, מקסימום אני אוציא לו יוגורט דל שומן שנשאר במקרר האייר בי אנ בי מהדיירים הקודמים, איפשהו בין הקטשופ שפג תוקף במרץ 2014 לממרח עגבניות מיובשות (שהם קנו כי זה נראה מגניב בחופשה אבל ברור שאין לזה ממש שימוש ולא ייפתח מעכשיו עד דראון עולם). 

ועכשיו, ממש ברגע זה הוא עושה את הטעות המרה, שהוא קולט בשניה שהוא מוציא את ההברה השניה מהפה. 

״אז…מה בא לכם לארוחת בוקר?״ 

אמא שלי: ״נהדר, אתה מכין משהו? (היא מביטה בחתנה בעיינים מעריצות) יופי - סוף סוף ארוחת בוקר כמו שצריך, עד עכשיו אנחנו רק מנשנשים.(לא משנה שאתמול ביתה בכורתה הכינה לה באופן אישי פריסת בייגל טוסט, חביתה, סלט ירקות קצוצים קטן ליד וקפה (פעמיים, - כי הראשון יהיה עם 3 מ״מ יותר מידי חלב וזה גורם לה ״לכחכוך נוראי בגרון שנמשך עד שאני הולכת לישון, לא שאני ישנה״)״. 

אבא שלי: ״אויש….ממש לא צריך, אני מסודר״ אני קולטת שהוא הרגע סיים את היוגורט ההוא מהמקרר וכבר מרחרח את הממרח עגבניות מיובשות שגם היצרנים מעולם לא התכוונו שיפתח. 

אחי : ממלמל משהו עם הסיגריה הום מייד בזווית הפה והקפה השחור לידו כשהוא עושה קולות העלאת גרה קלים למחשבה של אוכל לפני 12 בצהריים. 

אחותי הקטנה, שגרה במדינת הבריאות, היוגה וגזר דין עונש מוות לכל המשתמש בשקיות סופר מניילון : ״מעולה, אז אפשר בוריטו צמחוני, ללא גלוטן, אבל לא מטוגן, עם רוטב צ׳ימיצ׳ורי, דל נתרן וליד זה אורז ויגן שעשוי מסויה גרוסה?״. 

הגבר גבר פוזל לעברי במבט של ״תגידי, זאת המשפחה שלך, אולי תתערבי??״ משולב ב ״אמנם אני מת עלייך וכבר אני מרגיש פה את סדקים במוסד הנישואין״ עם קמצוץ של ״הכל נרשם״. 

אני בנתיים יושבת בצד, מנסה להשתלב עם הטפט נוף טרופי שנות ה70 המאוחרות שבעלי הבית חשבו שיהיה שוס בקיר המערבי במטבח, ללא הצלחה יתרה. 

לקטנים הבטן כבר נצמדת לגב, חלושס שוטף את גופם והם מחווירים מרעב. ״אבא, אני רעעעעבבבב!!! בא לי צ׳יטוס ברוטב ביסלי עם טיפה קולה וליד זה גלידת וניל בגביע״. 

וזה כולו ב 12 שעות הראשונות של ה״ביחד״. 

עברנו כמה ארוחות בשלום, יחסי, רביצה משותפת בסלום, גם בשלווה, סוג של, ואפילו הכנת קפה לכולם…שגם פה דרש כישורים עילאיים לרצות את הכולם. 

אקזיבית בי: יציאה מהבית 

לא שממש חייבים, אבל צריכים לסמן ׳וי׳ על עוד פעילות משפחתית מעבר לבריכה, אוכל, רביצה, אייפד, שנ״צ ופתיחת וסגירת המקרר. הגבר גבר ׳וויל בג טו דיפר׳ ומבחינתו ׳איי הד הים את׳ בריכה. טוב, נו - אולי גם אוכל. 

״יאללה יוצאים״ 

אמא שלי שכבר מוכנה מ6:32 ״רגע, בעצם אני מחליפה מנעלי הליכה עירוניות לנעלי הליכה ארגונומיות ומביאה לי פשמינה כי ייתכן וה32 מעלות צלסיוס שבחוץ ייפלו ל29 וחצי וזה ממש עושה לי נפיחות בבטן״. 

המתגברת ״מה????כבר???? הרגע קמתי!!!! אוף.״ השעה 3 אחר הצהריים ״טוב…..שניה אבל….חייבת להתקלח, ואני חייבת לחפוף עם מרכך, שמפו, קוקוננאט אויל וגלייז ואח״כ עושה לק״. ״מה???נראה לך?? אני ממש לא יכולה פשוט לעשות קוקו, כאילו דה״. 

הגבר גבר קם מהספה כשכל כולו אומר כניעה שהוא יודע שאין פה עם מי ומה להלחם. הוא גורר רגליים לחדר בפרצוף עייף, טיפה מפוחד (ממני), ומיואש. מי הוא, מנכ״ל חברה בינלאומית, עם שני תארים, בתים ברחבי העולם, שחולש על 4 יבשות, שיעז למרות את פיו נגד דבר אישתו לגבי טיול משפחתי (מהצד שלה) כשהוא דחוס בין חמותו לחמו במושב האחרוני של מיניוואן עם מזגן צולע כשילדיו עושם קריוקי לכל שירי טיילור סוויפט בהטיית פארל וויליאמז? 

ואני עם מגרנה כבר שבוע, מההכנות של לפני, התוך כדי והמחשבה מהריקושטים של אחרי. 

הולכת להכין לי משהו קטן לאכול ב2:40 בבוקר וישר אח״כ לעשות סיבוב ארוך באוטו בלי בוריטו צמחוני, טיילור סוויפט או דאגשות הפשמינה. 

אין כמו חופשה משפחתית פעם ביובל. כבר מתחילה לתכנן איך אנחנו ממש לא מתחמקים מהבאה ;)

Ronnie's Wedding Speech, Sept 2016

Hi, My name is Annie and I am Ronnie's big sister. I'm sure you could tell by our resemblance. 

First, Id like to congratulate Lindsay and Ronnie and thank all of you for coming to celebrate with us. You've come form around the world to enjoy the festivities – we have here representatives from Germany, Israel, NYC, The bay area, LA and even from Simi Valley. So thank you. We are very excited . 

When Ronnie told me she was getting married, I was a little surprised. Also, I couldn’t really understand why.....after all she is 12. Oh....wait, no. She's 30.......I keep forgetting this. My little sister is not so 'little any more'. But still, I was kind of expecting a Little Mermaid party theme going on 

When Ronnie was born, I was already 12 yrs old. I guess my parents weren't really satisfied with what they had at home and decided third time s a charm.....and indeed they hit the jackpot with her. 

I can boast and say she'd always followed in my footsteps but actually she turned it up a notch or more precisely knocked it out of the ballpark each time. If I did my undergrad at one of the UC's she went ahead and did her masters. If I adopted a dog in San Francisco She adopted a cheetah in South America. If I was an instructor in basic training in the Israeli Army, She became a sniper on the front lines. So yes, she's the 'good' one in our family and dare I even say without looking my parents in the eye....probably the favorite one too. 

mom, dad. I've learned to deal with it :) (after lots of therapy) 

And now Lindsay, you are joining our family. We could not be any happier. But that only means I am going further down the totem pole. You are every Jewish mother's dream – educated and super smart, you come from a great family, you love dogs and....and you are super hot. 

But seriously Lindsay, coming into our family I wanted you to know we are just like any other family out there - 

We have the kooky but super loving uncle 

The high maintenance sister in law (that would probably be me) 

The pushover brother in law ( this is the sister in laws husband) 

A bunch of really loud kids (most of which are mine) 

And don’t get me started about your new in laws.....because they are right hre and they are my parents. 

Lindsay, you are perfect for my sister . I've heard that girls tend to look for someone that resembles their father......luckily that is not the case here :) You make Ronnie light up, go above and beyond and have become her whole family especially since the rest of us are so far away from her. So, thank you. 

Ronnie, Lindsay, separately, you are two special and remarkable people but together you are complete 

Going forward, both of you are very fortunate, not because of love, compatibility or taking long walks on the beach together, that too, but more importantly, For the rest of your lives 

You will not have to deal with the toilet seat being left up 

Find nose hair clippings in the sink 

Have to build a man cave in the basement 

And last but not least, when lost....you will both be happy to ask for directions. 

So, starting out, you are already ahead of the game. 

I'd like to raise my glass and on behalf of my family, mom and dad, my brother ori, our other halves, kids, cousins, and the rest of the Steinitz gang and wish for you to cherish your time with each other, love one another and stand together, communicate, put your love and family first and be blessed with a loving friendship and partnership. 

Here's to love, laughter and happily ever after.