יום שבת, 26 במרץ 2016

למי יש יותר גדול במנהטן | כולם משווים





״ופה יש לי חדר ספייר, לא כ״כ יודעת מה לעשות איתו, ועוד יש פה שרותים ואמבטיה מלאים. סתם עומד ריק עכשיו - משתמשת בו כאחסון לקניות של קוסטקו״. היא מראה לי ואני מתאפקת לא לפרוץ בבכי קולני של קנאה עמוקה. חדר ספייר??? אין לי בבית קוביית נייר טואלט ספייר!!!! אין לי מדף איקאה ספייר !!! אין לי פס פרקט ספייר לעמוד עליו לבד לגמרי בלי שאף מוצץ-קוביית לגו-ילד יגע בי!!!!!  שלא לדבר על חדר (!!!) עם דלת (!!!) ושירותים (!!!!) ואמבטיה (!!!!)  וחלון(!!!). אמריקה!!!!
אני אסביר.
כשעברנו לניו יורק ויתרנו על ביתנו הדל בפרבר מנומנם של תל אביב  לדירה בשליש הגודל. אמנם הנוף סוף, השכונה סוף, בתי הספר סוף  ואפילו הפקרט סוף אבל בסוף היום כשבא לך לשים סוף לילדים, לבעל, לכביסות, כל מה שאני רוצה זה חדר משלי. טוב, עזבו חדר - פינה, פינה משלי עם דלת או אפילו סתם קיר אלקטרוני בעל מסך אלקטרומגנטי עם אפשרות דחייה אורקולית שכל עצם זר, או ילד פרי בטני, יחטוף זץ׳ חשמלי אם יתקרב אליו כשאני מצידו השני. נקודה. סוף.
אני זכיתי לחלוק עם בעלי חדר (יש!) שרוב הזמן מאוכלס ע״י קרציה א׳ וקרציה ב׳. מדי פעם הם מסכימים שגם אני והוא (כשהוא לא על איזה מיטת אפיריון מוצעת במצעי משי צחורים במלון בוטיק באחת מאחוזות צוקרברג למתקדמים) נוכל לתפוס תנומה בה.
אז למרות מחאות חברנו ש״איזה דירה סחתיין״ והם מתפעלים ״וואוו כמה ספייס יש פה״ כשהם יושבים בסלון ושולחים יד להוציא קצת פיצוחים מהארון במטבח, לי צפוף. הנשמה צפופה לי כשאין פינה אחת שהיא רק שלי. הרי השירותים שלי - הם גם שלו - וגם של האמצעי שחייב פיפי כשאני בדיוק במקלחת, והארון שלי - זה גם ארון ההפתעות, שהילדים מזמן גילו והרי שולחן הכתיבה שלי - הוא גם פינת היצירה של הילדים ומקום לערימת החשבונות. קשה לי לנשום.
ואז ככה סתם באמצע החיים הצפופים פה במהנטן הכרנו משפחה חדשה. קצת התאהבנו ומהר התחלנו לבלות ביחד. מאון לאון אחרי שיטוטים בעיר, מסעדות והופעות, לא היתה ברירה והזמנו אותם אלינו. העמדתי מסדר המפקד, דחפתי את כל הבאלגן לארון אצל השכנים ועליתי על שמלת משי מנפנפת לא מחייבת כזאת שאומרת ״אני לגמרי זורמת בעיר הזאת, אני מלכת הבית, כל מה שחסר זה רק השנדליר ונעלי העקב עם הפונפונים״הם באו, אכלו, נהנו והלכו. ואנחנו חזרנו לבאלגן ומכנס טרנינג מקורס מכיות ק״ל.


ועכשיו תורם - ״תבואו בספונטנית בשישי״. סבבה. איזה כייף. עלינו על משהו לא מחייב (מכנסי שרוואל של קוס, חולצה גברית של לואי אנד גריי ), את הילדים שלחתי למקלחת וממנו התחננתי שיחליף את החולצה השחורה מהבוקר לאחת שחורה של הערב. אחרי שצעקתי, התחננתי, זירזתי והקטנה עשתה קולות של קיאה באובר דפקנו על הדלת בצד השני של העיר כשאני מסננת ״כולם לחייך!״


ואז הם פותחים את הדלת וקולות המלאכים שרים ברקע. מאין תרועה אילמת לדירה אליה אנחנו נכנסים. היא כמובן מתנצלת ״את רואה שאמרתי לך שממש אין לנו רהיטים״ - אני מסתכלת מסביב ורואה את עמוד 72, 73,  ו- 74 של קטלוג ׳רסטוריישן הרדוור׳ עם נגיעות עמוד 103 של ׳ווסט אלם׳ אבל זה לא שאני כזאת מבינה.  הילדים ישר חולצים נעליים ומרוב לחץ, ויופי, הם מתבלבלים ומניחים את הנעלים על שולחן הכתיבה של ׳רום אנד בורד׳ מהדורת וינטג׳ במקום על הריצפה המקורית המחודשת משנת 1894.
 


ואז אני מקבלת את הגרנד טור - סיבוב בדירה. ״כאן אגף הילדים כשבו יש 3 סוויטות מלכותיות שכוללות שירותים ואמבטיה לכל אחד, תקרות 17 מטר ואת פיית הבאלגן שאוספת את התחתונים עוד לפני שהם נוגעים בריצפה״. (טוב, את זה היא לא אמרה, אבל ראיתי ניצוץ של כנפיים שהתחבאו מאחורי הדלת, שהיא מעץ מלא עם עיטורי זהב כמובן). ״פה שירותים א׳, שירותים ב׳, שירותים ג׳ ושירותים אם שלושת הראשונים תפוסים. פה המטבח (האי בו בגודל של כל המטבח שלנו כולל פינת האוכל) ופה מאחורה זה מטבח ב׳ ממש לבישולים״. ברור. ״ומה זה פה?״ אני שואלת על עוד איזה דלת עלובה (גם עץ מלא אבל הפעם רק עם עיטורי כסף, לא זהב), ״אה - זה - פה יש לי חדר ספייר……לא כ״כ יודעת מה לעשות איתו……….״
החדר הספייר מלא בספת פוטון בגודל קינג, שולחן כתיבה, כסא מנהלים, הליכון,  ו224 גלילי מגבות נייר מקוסטקו. לא שאני סופרת.
אני חוככת אם להעיר לחברתי שאם היא ממש במצוקת רעיונות לגבי החדר אני מתנדבת לעזור לה ולבוא לאכלס אותו ככה פעם, פעמיים, שלוש בשבוע סתם לשבת בו (או לנמנם). לבד לגמרי. בחושך.


פתאום לתוך חלומי בהקיץ רצה הגדולה. ״גור נעלם״. זה לא מושג שלוקחים פה בניו יורק בקלילות. אנחנו ישר מתחלקים ל3 צוותי חיפוש - המגודל  יוצא לכיוון סווטית ההורים (17 דקות הליכה לפי גוגל מאפס), הילדים בודקים מתחת למיטות (בגודל של מגרשי קט רגל למתקדמים) ואני וחברתי עוקבות אחרי צעקות עמומות מכיוון שירותים ג׳. אני פותחת את הדלת ( עץ מלא הפעם עם עיטורי ערד) שם אני מוצאת את בני, בן ה7, על האסלה, דומע קמעה ועם גרון צרוד מצעקות  ״אמא, אני קורא לך כבר כ״כ הרבה זמן לנגב לי  ואת לא שומעת!!!״.
אני מחבקת אותו חזק, כמובן קודם מנגבת, ונשבעת לעצמי: לא עוד אחלום על דירות רחבות ידיים, סלונים שלא נגמרים ופייות כביסה מצודדות. אסתפק במועט ואהנה מכל קריעת ״אמא תנגבי לי״ עם דלת פתוחה כשאני 30 סנטימטרים ממנו במטבח מכינה קציצות.