תפסו אותי גונבת. יווווו- איזה פאדיחות!!! ממש
בלי לשים לב תפסו אותי כמעט ממש עם המכנסיים למטה. אמנם הייתי כ"כ זהירה,
זריזה ושקטה – חשבתי שאף אחד לא ראה ולא שמע. אבל טעיתי.
הכל התחיל כשהמעסיקים שלי שיחררו אותי לשעה
תמימה. שעה אחת מסכנה מיום העבודה העמוס שלי. שעה שלא הייתי צריכה להכין לאף אחד
שתיה חמה (חלבי חם), להזמין לאף אחד טייק אווי (המבורגר וציפס מהשייק שק לארוחת
עשר לבה"ס) , לתייק ניירת חשובה (הודעות מהגן על ארוחת שבת עם הרבי שהם מאוד
"ממליצים" שלא נפספס) , או לחשב itinerary ללוח הנסיעות לשבוע הקרוב (לשבץ לו"ז צפוף
לי ולדנה (הבייביסיטר) מי מחזיר ולוקח לגימנסטיקס, לשחיה, לקרקסנות, מהגן,
מבה"ס, לחבר, לשכינה, ולמתנ"ס השכונתי....).
*כשהגענו לניו יורק דמיינתי ימים ארוכים של
שיטוטים חסרי מעש בין גלריה לקפה, לפארק למוזיאון, בין שאנל בסוהו ללגרפלד באפר
איסט.
מהר מאוד הבנתי שאמנם ניו יורק ניורק – אבל מסתבר שקציצות ברוטב אדום צריכים להכין לא רק באבן יהודה, הכלים במנהטן לא רוקדים למדיח לבד לצלילי אלישה קיז, ואמנם הילדים נראים מאוד קולים כשהם שטים להם על הסקוטר בחזרה מבה"ס בין ההמונים – אבל מסתבר שמאחוריהם יש אמא אחת (בד"כ עם משקפי מייקל קורס) מתקתקת על קצות האצבעות, מזיעה מתחת למעיל פוך מטאלי רארף לורן בהסטריה שהילד לא יפול לכביש או חס וחלילה, הרבה יותר גרוע, יתקל בביונסה או קארי ברדשו והסמרק שלו ימרח להם עם השרבול.
אז בין כל המטלות האמהיות שמשותפות לכל אמא מאבן
יהודה, לניו יורק, לזמבבווה לוורשה – היתה לי שעה אחת גנובה – מהרגע שכיביתי את
האש לקציצות עד העמידה בתור מחוץ לגן לאסוף את הילד בדיוק ב 12:53 (אם אני לא שם
עד 12:54 רושמים לי איחור והילד מצולק עד שארית ימי חייו).
ובשעה הזאת הבנתי שיש לי פה הזדמנות חד פעמית לברוח.
לברוח לאן שאני רוצה ולמה שאני רוצה. לברוח מתחת לשמיכה ולהשלים שעות שינה או הכי
רחוק ממנה ולהשלים קצת קולטורה (כמו שקראו לזה בפולניה).
אוקי – לכל המצקצקים בינכם – או יותר נכון –
בינכן – "טוב נו – היא לא עובדת.....היא לא ממש עושה משהו עם עצמה.....ברור
שמה שהיא יכולה לעשות כל היום זה שופינג ובתי קפה....." תמשיכו לצקצק עד שתצא
לכן ארוחת הערב של אתמול מהשיניים ותרגעו. תפרגנו וארגיע אתכן שסימני העייפות
עדיין מתחת לעיניים, עוד לא ירדתי במשקל, והפעם האחרונה שישבתי עם חברה לקפה – היה
בארץ. נרגעתן ? J
טוב -
לעניינו – אז בשעה הזאת גיליתי ששעה זה כל
מה שאני צריכה כדי לגלות את העולם הגדול פה, העולם האמיתי של ניו יורק – לא התיירותי,
לא של הימים הארוכים חסרי דאגה ולא של המסעדות הפלצניות.
הניו יורק המהירה, החסרת זמן, האין ואאוט. של
טעימות ניו יורקיות זריזות אבל שממלאות אותי עד לשעה הגנובה הבאה.
משתפת בגניבות המדהימות שלי בחודשים האחרונים- בפוסטים
הבאים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה