לפני שלושים שנה בדיוק בחודש זה ממש - אמא שלי לקחה אותי בפעם הראשונה לראות את בלט מפצח האגוזים בליקולן סנטר במנהטן. החוויה עדיין חקוקה בראשוני - האורות, הריחות, התפאורה, הרקדנים וכמובן המוזיקה.
היום לקחתי את נויה, בת 9, לחוות את אותה חוויה בדיוק כשהעיר כולה חגיגית לקראת קריסמס - בדיוק כמו שהיה אז.
למאורע הצטרפו כמה חברות חדשות מהכיתה, שגם להם זה היה first והאמהות שלהן כל אחת, לפי החוויה הניו יורקית, מארץ אחרת.
אחרי כל ההתכוננות, הצחקוקים ושקיות הנישנושים לפני שעלה המסך.. הבטתי בה תוך כדי הבלט - הניצוץ בעיניים, הישיבה הזקופה בקצה הכסא והפה הפעור אמר את הכל - היא נראתה בדיוק כמו שאני הרגשתי אז, עם אמא שלי.
היום לקחתי את נויה, בת 9, לחוות את אותה חוויה בדיוק כשהעיר כולה חגיגית לקראת קריסמס - בדיוק כמו שהיה אז.
למאורע הצטרפו כמה חברות חדשות מהכיתה, שגם להם זה היה first והאמהות שלהן כל אחת, לפי החוויה הניו יורקית, מארץ אחרת.
אחרי כל ההתכוננות, הצחקוקים ושקיות הנישנושים לפני שעלה המסך.. הבטתי בה תוך כדי הבלט - הניצוץ בעיניים, הישיבה הזקופה בקצה הכסא והפה הפעור אמר את הכל - היא נראתה בדיוק כמו שאני הרגשתי אז, עם אמא שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה