באמאשלי בניו יורק: ספטמבר 2012

יום ראשון, 30 בספטמבר 2012

God Bless America

הבוקר ירדנו מהקומה התשיעית ישירות למירוץ Tunnel to Towers מתחת לבית שלנו. זה מרוץ שמתקיים כל שנה מאז 2001 לזכר כל צוותי מכבי האש שנהרגו באסון התאומים.
כמובן כבמסורת האמריקאית, כל המשתתפים היו בחולצות פטריוטיות או בלבוש מכבי האש או נופפו בדגל אמריקאי מגוהץ.
מצדיעה להם ללא שמץ של נימה סרקסטית.
גור המתוק התלהב נעמד והושיט את ידו לתת כיף לכל העוברים ושווים.
המדהים זה שכל משתתפי המירוץ שעברו לידנו התלהבו מהפספוס הגינגי ואחד אחד והחזירו לו כיף, חיבקו אותו ואפילו הצטלמו איתו. אחד אפילו נתן לו דגל לנפנף בזמן הכיפכופים. ממש Poster Boy לגאווה אמריקאית.
אני כמובן עמדתי בצד ותיעדתי כל High Five בעודי דומעת מתחת למשקפי השמש.
God Bless America

הנה תמונות של כל כיף וכיף
https://picasaweb.google.com/lh/sredir?uname=114958457727591929668&target=ALBUM&id=5794139657670597617&authkey=Gv1sRgCImxwb2OzrjrcA&invite=CPqm0EA&feat=email

אח"כ נהננו מאירועי המירוץ בשכונה

הנה עוד תמונות משאר ארועי המירוץ המדליקים
https://picasaweb.google.com/114958457727591929668/2012_9_30GodBlessAmerica?authkey=Gv1sRgCJTC3NOwjqL0kwE&feat=email

יום שישי, 28 בספטמבר 2012

וידוייה של עקרת בית

חייבת להתוודות ...אני לא מושלמת.

יש לי סוד כמוס כבר שנים. מעט מאוד אנשים יודעים עליו. ממש ספורים. וגם הם – לא מדברים. פשוט מבושה ותדהמה.

אני מכורה. כן – כבד. לא רואים עלי. שומרת על פסון של אחת רצינית. שני תארים. סדרה של עבודות מכובדות. אמא אחראית. אשת איש מסורה. אשת העולם הגדול.

אבל מתחת להכל יש שריטה עמוקה. גילי גילה רק אחרי החתונה ולקח לעצמו יום לחשב מחדש את החלטת האל-חזור שלו. היה בשוק.

שמי חן ואני מכורה לסדרות טלוויזיה אמריקאיות.

לא – לא סטייל סיינפלד, חברים או המשרד (אבל גם לאלו) אלא לכאלו רדודות כ"כ שאני רואה אתן לבד בחושך (עדיין פולניה), כאלו שגם הערוצים שמשדרים אותן לא מודים בקיומן וכאלו שאחרי חמש דקות של צפיה אני נכנסת לסוג של קומה מוחית שאפשר לצאת ממנה רק אחרי מנה גדושה של מבט לחדשות לוריד.

אני מכורה ל "עקרות בית אמיתיות של ניו יורק\אטלנטנ\ניו גרסי\מיאמי".

רק להבהיר – לא סדרת האיכות "עקרות בית נואשות" שזכתה לרייטינג מטורף אלא לסדרה שבה 5 עקרות בית משועממות, מנצנצות ומשופצות חיות את חייהן מלאיי התוכן בטרנינג לייקרה שחור וטבעות יהלום מזהב צהוב כהה. סוג של "מעושרות" אבל עם תוספת אמריקאית של סופר סייז מי.

אז כן – רואה כל פרק ופרק, יודעת למה אשלי רבה עם מרי-אן, למה מונה טרקה ללורה את הדלת בפרצוף ולמה הלן לא מדברת יותר עם טרזה.

ולמרות העניין שלי בתככי נשות הפרברים ממש לא הצלחתי להבין (כמו הקרובים אלי) מה העניין הזה שאני מוצאת בתכנית.....עד לפני ארבעה ימים.

קיבלתי הזמנה עם עיטורי זהב לאסיפת הורים בגן בדואר. בשעה אלגנטית של אחרי השכבת הילדים. מעולה – אחרי השכבה רועשת כרגיל התפנתי למקלחת מרעננת ומספיק זמן לבחור בקפידה את הלבוש ההולם לאסיפת הורים של גן טרום חובה בעיר הגדולה.

הרגשתי די טוב עם עצמי במגפי בננה ריפבליק, גינס סקיני קלווין קליין וגקט חדש של גאפ (הקולקציה החדשה) כשצעדתי לכיוון הגן.

שם, כשפתחתי את הדלת, קיבלו אותי זוגות בשמלות נשף ורדודות משיפון נשפך, גברים בחליפות טקסידו שחורות ותזמורת 12 נגנים. טוב אז בלי נגנים ובלי טקסידואים – אבל הרבה לייקרה שחורה, זהבים מצלצלים, עקבי סטילטו בגובה 43 ס"מ ואיפור בגווני שחור ובורדו כהה. ממש כמו בסרט...אה...סדרה "עקרות בית אמיתיות" – עכשיו הכל היה ברור – לא ראיתי שעות על גבי ימים של התוכית לשווא. הגעתי הביתה...סוג של. הצלחתי לקלוט בין ערימות הקוביות למגדלי הלגו שאמא של מיכאל לא מדברת עם אמא של דניאל ואבא של פרנק עושה עינים לאמא של מוניקה. אחרי שעות של הסידרה ידעתי לקלוט את הדקויות של מי רב עם מי, מי שוכב עם מי ומי לובשת את קולקציה פרדה של השנה ומי של שנה שעברה.

הנשים האלו לובשות את האאוטפיט שאני לבשתי רק כשהן רוחצות את הציוואוואה שלהן או יותר נכון כשהן נותנות הוראות ל butler שלהן לסבן לה מאחורי האוזן. עם כל הכבוד לנשות אבן יהודה המוקפדות, נשות ניו יורק היהודיות הביאו את זה לרמה אחרת במיוחד באירוע חשוב כמו אסיפת הורים של ילדים בני שלוש וחצי.

אז את שאר אסיפת ההורים אני לא כל כך זוכרת (רק משהו מעומעם של אסור סנדוויץ קלמרי עם גבינת קרים ציז) אבל לפחות מצאתי לי סדרת ריאליטי חדשה להתמכר אליה – ואני אפילו לא צריכה לחכות עד שבע בערב לראות אותה – היא מתחילה בול ב 2:50 אחה"צ בגן של גור.