יום הולדת לי .. אוג 2016

השבוע אני חוגגת 21 אביבים. והחישוב לגמרי לג׳יט. כי אם לוקחים בחשבון שבארבע שנים האחרונות בניו יורק לא ממש היה אביב אלה יותר משהו כמו חורף ארקטי מהסרטים שהפך לשיטפון מג׳ויף אחד גדול וישר לקיץ דוחה פלוס כל ה׳אביבים׳ הישראלי שגם אין ממש כי הגשם ישר הופך לחמסין, אז לפי החישובים שלי - 21 אביבים זה בדיוק מה שחוויתי עד היום.

אני חוגגת הומלסית לחלוטין אחרי שנטשתי את ביתי הניו יורקי לטובת בית ישראלי בכפר, שעד שאגיע אליו ייקח עוד כמעט שלושה חודשים. אז הומלסית עם קבלות פלוס 3 זאטוטים ואחד מגודל שמזדחל מאחור.
לקראת המאורע תכננו בשלהי הטיול הגדול לעשות עצירה במקום שהכל התחיל. לא, לא בית חולים הקריה ביד אליהו (אם אתם לא מכירות זאת אומרת שכנראה אתן כבר נולדתן באייטיז….ואז אין לי ממש מה לדבר איתכן…..) אלא במקום שהתחילה ההורות שלנו. בסן פרנסיסקו בשכונת נואי וואלי. מקום פסטורלי, כולו צבעי פסטל, רומנטי, קטן, רגוע ושקט. אז זהו….שכבר לא.

כשהגבר גבר ואני הכרנו ורצינו למסד את הקשר אז ישר ארזנו מזוודות ונסענו לברנינג מן. אבל ישר אח״כ עברנו לנואי וואלי. שכונה סן פרנסיסקואית
ששוכנת בין שתי גבעות שכל מה שיש שם זה רחוב ראשי אחד (׳ראשי׳ זה לא ממש ההגדרה המדויקת) והמון בתים עמי ותמי שכוללים כלב לברדור (מקסימום לברדור מעורב) בחלון הקדמי הצופה לרחוב. שם צפנו לנו בין בית קפה אורגני לבית קפה טבעוני, מחנות אביזרי בית מחומרים ממוחזרים לחנות מוצרי נייר שהודפסו עם דיו שהוכן מדמעות תינוקות בני יומם לחנות נעלי מרק ג׳ייקובז. דילגנו לנו שלובי ידיים מבראנץ׳ בשלוש אחה״צ לנימנומי צהריים שהחלו בשבע בערב. וכן, הכל היה מלווה בשירת מלאכים ופרפרים מעופפים סביבנו.

וכך זכרתי את השכונה. ולתומי כ״כ רציתי לשתף את ילדי בחיי הקודמים.

טעות, טעיתי, טועים. ועל טעויות משלמים. ובגדול.

לקראת ההגעה לשכונה הכנתי את ילדי כיאות: ירדנו מבגדי השחור, אפור, כסוף, נייבי (התלבושת האחידה במנהטן), מחקנו כל פירור של איפור מהפנים (טוב, זה לא הילדים, רק אני….טוב…..השארתי טיפה ככה רק פאונדיישן שלא יבהלו לגמרי) ועלינו על שרוואלים בצבעי אדמה ו,או מכנסי יוגה (אבל רק לא לולולמון - כי הם הרי תומכים בממסד). ברומא תיהיה רומני.

ירדנו שלובי ידיים לרחוב הראשי והתחלתי בנאום נוסטלגיה על כל חנות חנות ברחוב.

״פה אבא ואני היינו בני בית וכל יום שני בערב ישבנו על הבר והבריסטה ישר ידע מה אנחנו רוצים ואז………אוי שיט…..יס דיס איז מאי סאן…..איי וויל טל הים טו סטופ איטינג דה צ׳ריז פרום דה בר….אנד יס…..ווי וויל ליב רייט נאו…..״

טוב, לא נורא, אז מקום אחד פחות שיקבלו אותי אליו בידיים פרוסות.

נקסט….״פה אבא ואני טיילנו כשהיתה לי בטן נורא גדולה עם המתבגרת ובחרנו בגדים פיצים וצחורים של תינוקות….אממממממ….ליבי - את יכולה בבקשה לא לנגב את הידיים מהגלידת ונילה עם פצפוצי ריינבוו על סינרי הסאטין שתפרו במיוחד עבור כל צאצאי קייט מידלטון???? ״ גם מפה כדאי שנתחפף לפני שיראו שהלבן הצחור הפך לאפור עכור.

שלוש קרציות מקטרות ואין שום פרפר באופק. סן פרנסיסקו (צילום: google street view)

אני ממשיכה בסיור ׳חיים שכאלו׳ ועוד אופטימית שהפרפרים והמלאכים יחזרו אבל כרגע כל מה שיש סביבי זה שלוש קרציות מקטרות ואין שום פרפר באופק….מקסימום זבוב זיקה שעושה רונדלים מסביב לקטנה שעוד נשארו לה שאריות גלידה מסביב לפה.



״וכאן אבא ואני אכלנו כל יום ראשון קרפ וסלט, אולי נשב כולנו?״…..נראה לי שזה סוף סוף תפס והם כולם שמחים לשבת. ״אמא….אני רוצה נקניקיה כמו בשייק שאק עם שניצלים כמו של סבתא״ ״אמא לי בא צ׳ובאני….למה אין פה צ׳ובאני??״ ״אמא……אני רוצה את הקוראסון של לה פיין…..״ בעל הבית שזכרתי כבחור חביב ומסביר פנים פתאום הפך למהיר ועצבני……שכנראה לא ממש זכר אותי מלפני 13 שנה כמו שאני זכרתי אותי ורק חיכה שהתיירים הניו יורקים כבר יעופו לו מהמסעדה.

גמרתי את היום עם הזנב בין הרגליים, גב שפוף כשהחלום ההסטורי הורדרד נגוז ונעלם. לא חשתי את זכרונות הרומטיקה שהיו בשכונה, שום דבר לא היה רגוע, והשקט היחידי שהיה כנראה חל באוזניות השיחות עבודה הפיקטיביות שהגבר גבר עשה בעודי מג׳נגלת את הילדים בין רחובות שלא ערוכים למשפחה ישראלית עם אטיטוד ניו יורקי ושורשים מזרח ארופאיים.

אז ככה חגגתי שבוע יום הולדת.

עם מריחות ידיים קטנות ודביקות על השרוואל האוף ווייט, זמזומי קיטורי ׳מצ׳אמם לי׳ באוזניים ושקט….שקט…..יהיה לי כבר בקבר. בכל זאת פולניה.

and i wouldn’t have it any other way

happy birthday to me