כשחשבתי לתעד את הטיול הגדול לכל העולם, או לפחות לחמישה אנשים שקוראים את השטיויות שלי,לא ידעתי איך תיאורי הנוף והטלטלות עם שלושה ילדים יכולים להיות מעניינים. קיוויתי לקצת אקשן כדי להכניס פלפל לטור. אולי איזה מריבה עסיסית ביני לבין הגבר גבר (שבה כמובן אני צודקת), איזה התאהבות קלה (קלה!) בין המתבגרת לאיזה ג׳וניור ריינג׳ר בנט׳יונל פארק או סתם איזה ליוויתן,נמר,אוכל נמלים שיקלע לדרכינו.
אז זהו….שמישהי שם למעלה כנראה שמעה את תחינותי והחליטה להענות להן. ביום הראשון לטיול. בחמש שעות הראשונות. לגבות.
ניר דת׳ אקספיריינס אול דה ווי.
בבוקר הנסיעה עזבנו דירה ניו יורקית ריקה מתכולתה, עם מבט אחרון אל הנוף, סיבוב אחרון לקפה השכונתי וחיבוק לדורמן (הוא אשכרה היה עם דמעות בעיניים. לפחות ככה דמיינתי) ופסענו מעבר לסף לתמונה אחרונה מרגשת (אבל גם עייפה ועצבנית) עם דלת הבניין - ממש חומר לדף הראשי של טיים מגזין.
עם 4 צ׳ימידנים (אני אוהבת תיקים מאתגרים, עם נפח של ממותה בוגרת, גלגלים שמחזיקים מעמד מהמדרכה עד לאובר, וידיות קורעות ידיים), תיק תרולי
(רק לדברים המעונבים שלו למשרד: 3 שמלות שלי, 5 זוגות עקבים, שמלת שושבינה אחת, מגפי עור עד הברך, ושתי עניבות), עגלה צולעת (בכל זאת עברה את כל ניו יורק ועוד קצת) ובוסטר לאוטו (שלא ממה היה בשימוש ב-7346 הקפצות במוניות ו-254 נסיעות אובר).נדחסנו למיני וואן בדרך לשדה התעופה עם תחושת מחנק בגרון והתרגשות קלה בבטן כי אין כמו טיסה עם קונקשיין למשפחה מרובת ילדים לגבש ולאחד. אושר גדול.
טיסה ראשונה עברה בשלום - רק הקאה אחת, שני ריבים, קפה שלו שנשפך עלי, מיצוי כל המשחקים שארזתי לילדים ב-23 דקות הראשונות ומסך טלוויזיה אחד שלא עובד.
נקסט - טיסה שניה, רק שלוש שעות קצרות ואנחנו בבית. סוג של.
מתקרבים לנחיתה, אני כבר מתייפייפת לכבוד הדובים והיער ופתאום אאוט אוף נו וור - המטוס מרביץ אזימוט הפוך ומתחיל שוב להמריא כשקולות חביטה עזים נשמעים על המטוס. אני מסתכלת מסביב, כולם רגועים ועסוקים בשלהם. ככה גם הילדים - היא עמוק במיוזקל עם פוזות סלפיז ׳שרק אלוהים יעזור לה׳, האמצעי עסוק בפירוק הפאנל של מסך הטלוויזיה עם חפיסת שוקולד מהבית, והקטנה נמרחת עלי כאילו אני מזרן מתקפל כשהראש לוחץ ישירות על שלפוחית השתן שלי ואני רואה כוכבים.
המטוס מתחיל בטלטלות לא קלות, טו סיי דה ליסט, ועדיין בנסיקה שלא היתה מביישת את חללית הצ׳לנג׳ר בימיה היפים יותר. מתחיל טיפה להלחיץ, לא כ״כ ברור למה התכוון הטייס, ואני מנסה לתפוס את מבטו של בעלי שיחייה (אמן סלע). הוא מסתכל אלי בעיניים מצועפות, ללא מילים אנחנו מבטאים את אהבתנו, מודים לחיים שנינתנו לנו, מברכים על הילדים, חושבים על הורינו בארץ ושולחים אחד לשני חיבוק עמוק וחזק מעבר למעבר.
נראה לכם??
הוא מסתכל עלי - אני מסננת בערס משהו על הקפה שהוא שפך עלי, הוא באגרסיביות קלה (קלה!) לוקח לגדולה הסלולרי כי הפוזות למיוזיקלי כבר עברו את הטעם הטוב, אני עם הקיא כבר בגרון מנסה בחזרה להרכיב את המסך למושב כשלפני והקטנה מחזקת את אחיזתה בשלפוחית שלי שאוטוטו הולכת להשפריץ לכל הכיוונים. ס׳אמק.
לא כ״כ ברור מה קורה במטוס אבל אחרי אי אלו דקות (או שניות או שעות, אין לי מושג) הטייס, בקול הכי שרמנטי שאי פעם שמעתי ,מסביר משהו משהו משהו משהו בלה בלה בלה שנוחתים בשדה לכותחפשואתהחבריםשלכם שהוא בערך 9834 קילומטרים מהיעד המקורי.
״אבל רק שתדעו, מכיוון שהנחיתה פה לא היתה מתוכננת, צוות כיבוי אש, משטרה, חבלנים, אמבולנסים, פרמדיקים, 2 אסטרונאוטים ווטרינר אחד יקיפו את המטוס לוודא שהכל בסדר״, ממשיך הקול השמרנטי (עם תוספת חלושס קלה), ״אבל אין לכם מה לדאוג״. ״אה……ומכיוון שנחתנו בתיזלשלוך (תוספת שלי) והמדרגות הכי גבוהות פה הם עבור טיפוס לקומה השניה של האסם (גם תוספת שלי), אתם תצטרכו לרדת מהמטוס בסלטה כפולה עם נחיתה 8 בסולם האולימפי בעזרת כבאי קנדי חתיך הורס עם ריבועים בבטן (שוב, תוספת לי אמן סלע).
ואכן, ירדנו מהמטוס למנחת שמוקף בערימות חציר וריח הפרות באויר בעזרת כבאים, כשהפרמדיקים שועטים לעברינו עם תיקי טראומה וכל 144 מהנוסעים הלכו לחכות בטרמינל שבעיקר מיועד למעוף האווזים פעמיים בשנה.
מאון לאון, הישראלית שבי, הצליחה לשכור את הרכב היחידי שהיה ברדיוס של 543 קילומטרים והגבר גבר, גם כי הוא ממוקד מטרה, אבל גם כי הוא קצת מפחד ממני, דהר 6 שעות אל תוך הלילה ליעד הסופי שלנו, נטולי מזוודות (המתגברת היתה בדמעות כשהלקים נשארו מאחור) אבל עם מצב רוח טו אוב, נגיד.
זהו, ככה התחיל היום הראשון של הטיול הגדול. אבל עזבו אתכם, הכל שטויות. העיקר שהפאן החזיק מעמד 3 ימים והלק ג׳ל הסגול מתאים בול לפסגות המושלגות.
חוץ מליהנות מכל רגע במנהטן ועדיין גם לקטר, חן מנהלת בלוג ״באמאשלי בניו יורק״ ובו המלצות סיורים, חוויות משפחה וסיפורי אמהות בעיר הגדולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה