Cousins Summer 2016

דברים שעושים מפה....לא עושים משם.

יש דברים שאני לא עושה. לא מפרידה לבן וצבעוני בכביסה, לא מסדרת את המיטה בבוקר (כן כן….אני יודעת שאם הייתי מסדרת בטח חיי היו משתנים מקצה לקצה….יאללה שחררו) ולא שרה קריוקי. 

אבל מסתבר שבגיל 32 תמיד יש יוצא מן הכלל. 

אחרי שמיצינו פה בסן פרנסיסקו את כל האטרקציות האפשריות, כולל טרמפולינות שעשו שמות ברצפת האגן שלי (ראו ערך ׳הטור של שבוע שעבר׳) העיר הרגועה הזאת השאירה לנו פינה אחת שעדיין לא טעמנו. 

כשהחלטתי לחגוג לאחותי הקטנה יום הולדת, מסיבת רווקות וסתם ביקור פתע אצלינו, תכננתי 24 שעות של כיף רגוע כזה בין קצת ילדודס לזמן איכות בנות אבל העיקר לא להשתגע יותר מידי. משהו כזה שהיא תוכל למלא מצברים, להשלים שעות שינה ולנשום. אז אחרי הלאנץ׳ שניה אחרי הנחיתה, שופינג (כי הרי אי אפשר בלי משהו קטן רק להרטיב את השפתיים או לגהץ את הדביט קארד), שיעור טיפוס עם הקטנה בת ה4, ארוחת ערב של שניצלים בבית ומקלחת…….נשארו עוד ככה 3 וחצי שעות לפני הטיסה בחזרה וחייבים לנצל את העיר עד תום…….החלטתי לרדת לזנות, להעיף מהחלון, או יותר נכון מהאובר, את כל העקרונות שלי ולזרום עם הסאקה. 

ערב קריוקי בנות גיל המעבר פלוס מתבגרת אחת ש׳אנלא מאמינה שאני חייבת לבוא לדבר הדבילי הזה עם אמא שלי שכבר עם רגל אחת בקבר שעוד מעיזה ללבוש מכנסי ג׳ינס קרועים…….ששששששייוווווו איזה פאדיחות לגבות…..רק שלא ישמעו על זה בסנאפצ׳ט. די כאילו נו .׳ 

זה בכלל לא היה הרעיון שלי….אני תכננתי משהו שכולל אוכל, אוכל וקינוח. אבל המתחכמות שאיתן עשיתי סיעור מוחין, העלו את זה בתור הדבר הכי מדהים בעולם ואני זרמתי עם חיוך קפוא על הפרצוף והסכמתי. מי אני שאהיה הפארטי פופרטית (בלי להזכיר שמות, שחר ואיילת). 

שינסתי מותניים ויצאתי לדרך. לא חס וחלילה יצאתי מהפיג׳מה אבל התרכבלתי טוב טוב כדי לתכנן. ילפ, חברי הטוב ישר בא לעזרה וביחד סרקנו את כל ארבעת (!!!) מקומות הקריוקי בעיר. אושר גדול. 

כל היום הסתובבתי עם מועקה לגבי הערב. מועקה כזאת שרק קצת בן אנד ג׳ריז יכלו לנחם או אם אתם כבר שואלים אולי אולי אולי איזה מארק חמוד קטן. (מה זאת אומרת איזה מארק……מארק ג׳……. - יפה! אתן כבר אלופות!). כ״כ לא רציתי את הערב שירה בציבור הזה. ממש ראיתי לעיני את ועד עובדים שר עם עינת שרוף את אייל גולן. בא לי למות! 

סימנו וי על כמעט כל הפעילויות בתכנית האב, וכשהגענו לשניצלים, ככה 7 דקות לקראת תזוזה אני עושה לבעלי פרצוף שקוף של ׳בבקשה תציל אותי מהערב הזה ותגיד שאתה ממש לא יכול להסתדר עם הילדים לבד בהשכבות…..משהו שאתה רגיל לעשות לי כל פעם לפני שאני רוצה לצאת להופעה של ביונסה כשהיא על סף ביתנו הדל׳. הנפש התאומה שלי כמובן מחזירה לי מבט מבין ואוהד, הרי מי כמוהו מכיר אותי טוב כ״כ ועונה ׳תגידי, המצמוצים זה כי נכנס לך איזה שפריץ שמן לעין מהשניצלים?׳. אלוהים. ממנו לא תבוא הישועה. 

יוצאות לדרך. לידי מתבגרת עצבנית ואחות על קצת המושב. אני בחברה טובה. נגיד. 

יורדות לכיוון המסעדה, כי הרי לשיר עם סושי תקוע בגרון זה הכי כיף בעולם, אני גוררת רגליים, המתבגרת עדיין מגלגלת עיניים ומסננת תחינות הצלה, והילדת יום הולדת כולה פרפרים ולבבות. רמת ההתלהבות חייבת להרגע אחרת זה לא יסתיים בטוב. 

המארחת בת ה 13 מלווה אותנו לחדר בגודל של זבוב וחצי, מוקף בזכוכית (הכי איני זה שלא רק ישמעו אותך מזייף, זה שגם כל זר שעובר בסביבה יראה אותך מנסה לחכות את התנועות של קנייה ווסט) כשמולך מסך ענקי ועל השולחן מקרופונים. 

רק בשביל לעשות לה טובה וקצת גוד טיים אני מרימה את המיקרופון. סתם…נבדוק על מה כל ההתלהבות, נתקע איזה אונגי קטן ונעוף הביתה. 

איזה שיר? לא יודעת, משהו איכותי כזה…..בריטני ספירז או לייד גאגא. ׳וומאנייזר׳? שיהיה ׳וומאנייזר׳. לא שאני מגבה את המילים האנטי פמיניסטיות ונטיות פרו שובניסטיות שמעודדות חימצון לבלונד בניחוח נעלי סטילטו למקום העבודה….אבל אני זורמת. כזאת אני. בסדר בסדר…..לאיזון אח״כ נלך על אדל. 

ואז..בבבת אחת….באחיזת המיקרופון ביד אחת ויד על המותן ביד שניה, בין רגע אני הופכת לוונדר וומן (או גל גדות, שתיהן הולך), מוקפת לייזרים מנצנצים (כמו בסרטים המצוירים), מתרוממת לגובה שני מטר וחצי, עומדת בפיסוק קל ברגליים עם גלימת זהב כשרוח (המאוורר שבפינה) מנפנפת את שערי ואני נראית כמו אחרי פילטר ׳מאייפר׳ של אינסטוש. איזה עוצמה, כח ואדרנלין. אין כמו משפט מחץ עמוק ״וואמנייזר וואמנייזר וואמנייזר״ להחדיר בי כח לכבוש את העולם. וואוו!!!! 

וככה, אני מעבירה את הערב כשברובו המיקרופון בידי, הבנות מסביב כבר התאיישו מלנסות להשחיל איזה תור אבל בשמחה קיבלו את הצעת המארחת לאטמי אוזניים. 

סוף טוב, הכל טוב, סיימנו את הערב צרודות ומאושרות, חשק לעוד ו30% נכות באוזן שמאל. 

סתם שתדעו: כבר רכשתי לי ערכת קריוקי הביתה. עזבו אתכן משירים, השימוש העיקרי של המיקרופון זה לשלוח את הילדים לצחצח שיניים ואת בעלי שירים את הגרביים מהריצפה.

הלב בניו יורק, רצפת האגן בסן פרנסיסק

סן פרנסיסקו יפה. לא כמו ניו יורק, אבל אחרת. שכונות שכונות, מופרדות בגבעות תהומיות, כל אחת צבעונית ושונה. הבתים קטנים, כמעט מצוירים וברקע הים הכחול, אפור, ירוק, שקוף.

אנחנו פה רגועים, בדירת רווקים שאליה הצלחנו להכניס את חמישתנו. כי הרי עדיף וואן בדרום עם מקלחת ראש גשם על 3 בדרום עם סתם טוש פושטי. נושמים את הירוק וריח הים פנימה כשבבוקר אין ממש למה למהר.

טוב, זה לא ממש נכון. מכיוון שאת גשר הזהב, רחוב לומברד המפותל, ליטל איטלי, נאפה, גולדן גייט פארק, הייט ואשברי ואת סוסליטו סגרנו בביקור הקודם ביומיים וחצי, אז הפעם ממש לא חייבים. אפשר לנוח….רק תנו לי איזה שעתיים בבוקר לתקתק כל ילד לקייטנה שככה על הדרך במקרה הכינותי מראש, ואז יהיו לי 73 דקות שלמות לקפה, ספינינג (כן, גם את עצמי הצחקתי) או כביסה.

אז אחרי שבוע שבו ׳נחנו׳, הסתלבטנו מספיק והגיע הזמן קצת לחרוש את העיר. אבל אתם הרי מכירים אותי, אבני הפינה של העיר זה לחלשים.
אנחנו הולכים ישר על ההרד קור. טיפוס קירות בשכונת המישיון, ספינינג בקסטרו ושיא השיאים מתקן טרמפולינות שחורש על איזור בגודל של שכונה בינונית במנהטן על המים בקריסי פילדס. נהדר. אושר גדול. גם לי וגם לילדים.

הילדים התרגשו, ישר ויתרו על עוד סרט באייפד, אבל חס וחלילה לא על ׳מי עבר את הקו׳ באוטו. אחרי שלושה ריבים, שתי צרחות שלי למושב האחורי ומשיכת שיער אחת, ולמרות גוגל מפס שפישל הפעם - במקום 7 דקות בגן עדן הגענו ליעד אחרי 43 דקות של גיהנום. רצוצים אך מותשים.

יש!
אין מראה מלבב יותר לאמא בחופשה משפחתית מאשר מתחם סגור הרמטית, כמעט ריק, ללא פינות חדות, דורש מהילדים לחלוץ נעליים ואין בו צורך בהשגחה אישית. פרידום!!!
בהישמע הגונג, או אישור הפנסיונרית בקופה, כל ילד תופס אזימוט לטרמפולינה הקרובה ומתחיל בניתורי קנגורו צולע. אבל עניין הקפיצות משתפר אחרי ה-43 הראשונות. שקט….קצת פייס, קצת וואטסטפ, קצת בהייה באויר. 7 דקות שלמות.

״אמא…..בואי גם לקפוץ קצת…..״…מה?! שאני אקפוץ???……..נראה להם?! בת כמה הם חושבים שאני ?!……אוף…..עד שהיה לי שקט. אבל רגע…..זה נראה די נחמד כל ההשתוללות הזאת …אולי אנסה? אף אחד לא רואה אותי פה…..יאללה…..

אני מסתכלת ימינה ושמאלה. מקפלת שרוולים. הילדים באקסטזה - הם לא מאמינים….הגדולה אפילו מטה את ראשה כמו כלבלב שהתבלבל….וכן , אני עולה למתחם. כל הגוף מתג׳נגל ואני פורסת כנפיים ומנתרת. הופ, הופ, הופה…אני כבר מגיעה לגבהים יפים, הצחוקים מסביבי מעודדים ליותר ויותר גבוה. אושר! איזה כיף, שלא יגמר לעולם.

אופס….שניה…..מה קורה פה……..הקפיצות נחלשות……..שיט……אני מכווצת ישבנים.
לזה לא ציפיתי…….מזל שהמכנסיים שלי כהים. כל קפיצה נוספת ואני בסכנת
כל נסיקה אני מרחפת וכל נחיתה רצפת האגן שלי מתפקעת מצחוק והסכר נפרץ.
למה בשלט האזהרה פה, שכולל כל דבר בין איסור קפיצה בהטיה ימינה לאיסור קפיצה לטבעונים בעלי שיער ג׳ינג׳י, לא כתוב גם איסור קפיצה לאמהות בגיל העמידה, אחרי 3 לידות, בכושר בינוני, מסת שריר ששואפת לאפס ושלא עשו מספיק תרגילי קגלים בעשור האחרון?

אני בורחת ממזרן העינויים בתירוץ כלשהו על זעזוע מח או התקף לב קל.
הילדים כמובן פוזלים אלי לשנייה וממשיכים לנתר כמו איילות מסטוליות. אני תופסת ספרינט לשירותים בפעם הרביעית ומתיישבת מהר בפינה לבדוק שהשיטפון לא עשה את דרכו גם לנעליים (בכל זאת מרק ג׳ייקובז).

הגוף נרגע ואני מנסה לא ליישר מבט לילדים - כי רק מלראות אותם קופצים אני מרגישה את רצפת האגן, או תקרת הזכוכית, עומדות להיפרץ.
זהו, נגמר, טיימז אפ. מזל. הילדים רצים החוצה באושר. תודה לאל. רק להיכנס לאוטו ולטוס הביתה.

״אמא, היה ממש מעולה היום! חייבים לבוא עוד פעם!״ האמצעי מדלג ״בטח בטח - יאללה אודרוב לאוטו״. ״רגע אמא - אני חייב משהו שניה קודם״. הוא רץ אלי, מלפף את ידיו סביבי במבט אוהב מלא תום. אני נמסה. איזה אהבה. מרגישה כמו אם השנה. כורכת את זרועותי סביבו. מתמוגגת.ואז הוא דופק את החיבוק של הלייף ומכווצ׳ץ׳ לי את כל העניינים.

או…..סו קלוס!!!!!! ……כ״כ קרובה להשאר בפאסון של אחת בת 23 ללא בלאי שלפוחית ודאגות נזילה. כ״כ קרובה ללוק מתוקתק ללא כתמי רטיבות ומבט מבוהל, סו קלוס.
כנראה שבסופו של דבר, גם אצלי כל הנחלים זורמים אל הים, או אם לדייק, לכיוון המרק ג׳ייקובז.
(למי שלא הבינה, שתגדלי תביני).

יום הולדת לי .. אוג 2016

השבוע אני חוגגת 21 אביבים. והחישוב לגמרי לג׳יט. כי אם לוקחים בחשבון שבארבע שנים האחרונות בניו יורק לא ממש היה אביב אלה יותר משהו כמו חורף ארקטי מהסרטים שהפך לשיטפון מג׳ויף אחד גדול וישר לקיץ דוחה פלוס כל ה׳אביבים׳ הישראלי שגם אין ממש כי הגשם ישר הופך לחמסין, אז לפי החישובים שלי - 21 אביבים זה בדיוק מה שחוויתי עד היום.

אני חוגגת הומלסית לחלוטין אחרי שנטשתי את ביתי הניו יורקי לטובת בית ישראלי בכפר, שעד שאגיע אליו ייקח עוד כמעט שלושה חודשים. אז הומלסית עם קבלות פלוס 3 זאטוטים ואחד מגודל שמזדחל מאחור.
לקראת המאורע תכננו בשלהי הטיול הגדול לעשות עצירה במקום שהכל התחיל. לא, לא בית חולים הקריה ביד אליהו (אם אתם לא מכירות זאת אומרת שכנראה אתן כבר נולדתן באייטיז….ואז אין לי ממש מה לדבר איתכן…..) אלא במקום שהתחילה ההורות שלנו. בסן פרנסיסקו בשכונת נואי וואלי. מקום פסטורלי, כולו צבעי פסטל, רומנטי, קטן, רגוע ושקט. אז זהו….שכבר לא.

כשהגבר גבר ואני הכרנו ורצינו למסד את הקשר אז ישר ארזנו מזוודות ונסענו לברנינג מן. אבל ישר אח״כ עברנו לנואי וואלי. שכונה סן פרנסיסקואית
ששוכנת בין שתי גבעות שכל מה שיש שם זה רחוב ראשי אחד (׳ראשי׳ זה לא ממש ההגדרה המדויקת) והמון בתים עמי ותמי שכוללים כלב לברדור (מקסימום לברדור מעורב) בחלון הקדמי הצופה לרחוב. שם צפנו לנו בין בית קפה אורגני לבית קפה טבעוני, מחנות אביזרי בית מחומרים ממוחזרים לחנות מוצרי נייר שהודפסו עם דיו שהוכן מדמעות תינוקות בני יומם לחנות נעלי מרק ג׳ייקובז. דילגנו לנו שלובי ידיים מבראנץ׳ בשלוש אחה״צ לנימנומי צהריים שהחלו בשבע בערב. וכן, הכל היה מלווה בשירת מלאכים ופרפרים מעופפים סביבנו.

וכך זכרתי את השכונה. ולתומי כ״כ רציתי לשתף את ילדי בחיי הקודמים.

טעות, טעיתי, טועים. ועל טעויות משלמים. ובגדול.

לקראת ההגעה לשכונה הכנתי את ילדי כיאות: ירדנו מבגדי השחור, אפור, כסוף, נייבי (התלבושת האחידה במנהטן), מחקנו כל פירור של איפור מהפנים (טוב, זה לא הילדים, רק אני….טוב…..השארתי טיפה ככה רק פאונדיישן שלא יבהלו לגמרי) ועלינו על שרוואלים בצבעי אדמה ו,או מכנסי יוגה (אבל רק לא לולולמון - כי הם הרי תומכים בממסד). ברומא תיהיה רומני.

ירדנו שלובי ידיים לרחוב הראשי והתחלתי בנאום נוסטלגיה על כל חנות חנות ברחוב.

״פה אבא ואני היינו בני בית וכל יום שני בערב ישבנו על הבר והבריסטה ישר ידע מה אנחנו רוצים ואז………אוי שיט…..יס דיס איז מאי סאן…..איי וויל טל הים טו סטופ איטינג דה צ׳ריז פרום דה בר….אנד יס…..ווי וויל ליב רייט נאו…..״

טוב, לא נורא, אז מקום אחד פחות שיקבלו אותי אליו בידיים פרוסות.

נקסט….״פה אבא ואני טיילנו כשהיתה לי בטן נורא גדולה עם המתבגרת ובחרנו בגדים פיצים וצחורים של תינוקות….אממממממ….ליבי - את יכולה בבקשה לא לנגב את הידיים מהגלידת ונילה עם פצפוצי ריינבוו על סינרי הסאטין שתפרו במיוחד עבור כל צאצאי קייט מידלטון???? ״ גם מפה כדאי שנתחפף לפני שיראו שהלבן הצחור הפך לאפור עכור.

שלוש קרציות מקטרות ואין שום פרפר באופק. סן פרנסיסקו (צילום: google street view)

אני ממשיכה בסיור ׳חיים שכאלו׳ ועוד אופטימית שהפרפרים והמלאכים יחזרו אבל כרגע כל מה שיש סביבי זה שלוש קרציות מקטרות ואין שום פרפר באופק….מקסימום זבוב זיקה שעושה רונדלים מסביב לקטנה שעוד נשארו לה שאריות גלידה מסביב לפה.



״וכאן אבא ואני אכלנו כל יום ראשון קרפ וסלט, אולי נשב כולנו?״…..נראה לי שזה סוף סוף תפס והם כולם שמחים לשבת. ״אמא….אני רוצה נקניקיה כמו בשייק שאק עם שניצלים כמו של סבתא״ ״אמא לי בא צ׳ובאני….למה אין פה צ׳ובאני??״ ״אמא……אני רוצה את הקוראסון של לה פיין…..״ בעל הבית שזכרתי כבחור חביב ומסביר פנים פתאום הפך למהיר ועצבני……שכנראה לא ממש זכר אותי מלפני 13 שנה כמו שאני זכרתי אותי ורק חיכה שהתיירים הניו יורקים כבר יעופו לו מהמסעדה.

גמרתי את היום עם הזנב בין הרגליים, גב שפוף כשהחלום ההסטורי הורדרד נגוז ונעלם. לא חשתי את זכרונות הרומטיקה שהיו בשכונה, שום דבר לא היה רגוע, והשקט היחידי שהיה כנראה חל באוזניות השיחות עבודה הפיקטיביות שהגבר גבר עשה בעודי מג׳נגלת את הילדים בין רחובות שלא ערוכים למשפחה ישראלית עם אטיטוד ניו יורקי ושורשים מזרח ארופאיים.

אז ככה חגגתי שבוע יום הולדת.

עם מריחות ידיים קטנות ודביקות על השרוואל האוף ווייט, זמזומי קיטורי ׳מצ׳אמם לי׳ באוזניים ושקט….שקט…..יהיה לי כבר בקבר. בכל זאת פולניה.

and i wouldn’t have it any other way

happy birthday to me

San Francisco, Part 1

משפחה בהפרעה

סוף יום שביעי למסע.

יושבת לי בשקט בשקט באיזה לאונג׳ של איזה לודג׳ בערבות ילוסטון פארק.

השעה 10:02 בלילה והכל הכל שקט. אני אחרי מקלחת מפנקת, בטרנינג מקורס מכיו״ת עם כוס תה מהבילה לידי.

מוקפת בקורות בקתת העץ שרואים בכל אחת את ההסטוריה שהיא עברה ביער והריח באויר הוא של שרף ואדמה לחה. בחוץ קריר, שמיים כ״כ צלולים שרואים עד מאדים בערך והזאבים מענגים את השקט ביללות מסתלסלות.

אח….איזה טיול…טבע טבע ועוד טבע.

הריאות שלנו מתנקות מהאויר הניו יורקי שמהול בריחות מרק ג׳ייקובז ונקניקיות, ומתמלאות בניחוחות סוסי פרא וכלור (מהג׳קוזי שיש במלון….מה לא?!). הנופים עוצרי נשימה. פסגות מושלגות בבאנף כשלרגלם אגמים בצבעי תורכיז עזים של הקאריבים. ערבות חשופות בגווני זהב שפרושות עד האופק במונטנה שאותן מנקדות עדרי פרות כשאין שום גדר או חווה באופק. אסמים אדומים כמו בספרים צצים מדי פעם משום מקום יחד עם ערימות חציר ציוריות……רק לרוץ ולהתפלש בהן.

בחווה שאימצנו לשלושה ימים התאהבנו בסוסים, ברכיבות, בקאובוי החסון שלקח אותנו תחת חסותו ושהקטנה פיתחה קראש קטן אליו (והוא אליה), בשקט, בחופש. ובין החוויות והמראות החדשים ……המשפחה. המשפחה שמרגע לרגע מתגבשת, נרגעת, פורצת מחסומים ומשפרת את יכולת התיקשור להפליא.

ממש.

״אמא, כל מה שאנחנו רואים פה זה אגמים…מה נהיה?!״

״אמא, באוקטובר שהטיול הזה כבר יגמר….כדאי לי לצבוע את השיער לורוד פוקסיה או סגול מטלי?״

״אמא,
את חושבת שבילוסטון יש פוקימנים?״

״אמא, כדאי לי את הטוניקה האפורה עם הפסים או הטייצ עם הנקודות לארוחת ערב?״ (בדיינר דביק באמצע שום מקום מאחורי תחנת דלק שלא עובדת כבר משנת 1973)

״אמא, בא לי להקיא״.

״אמא, את יכולה להביא לי מים, צ׳יפס, מגבון, מוצץ, שוקולד, את הטלפון שלך, את הטלפון של אבא, את האייפד שלי, את המטען, את המטען של אבא, את המחשב של אבא, לנגב לי את הטוסיק?״ (כשהגבר גבר יושב 3 ס״מ ממני)

״אמא, מממממצ׳עמם לי !!!!!!״ (7 דקות קודם סיימנו מסלול רפטינג דרגה 3.5 של 3 שעות).

״אמא, את באה ללאונג׳?״ ״אמא, את באה ללאונג׳?״ ״אמא, את באה ללאונג׳?״……(מסתבר שרק שם יש ווייפיי כדי שהמתבגרת תוכל לעשות עוד קליפ של מיוזיקלי)

״אמא, הוא נגע לי, עשה לי, משך לי, נשם עלי, שפך עלי, דרך עלי, שם ראש עלי, הסתכל עלי, עבר את הקו״.

״אמא, היא חייכה אלי, שרה בכיוון שלי, צילמה אותי בסלפי, הסתכלה עלי משחק באייפד, נכנסה לפני לחדר, עברה את הקו״

״אמא, בא לי להקיא״.

״אמא, תגידי לאבא…….״ (׳אבא׳ יושב לידי).

״אמא, למה אנחנו חייבים(!!!) לטייל בילוסטון״?״ (5 טיסות, 1300 ק״מ, מיליון דולר אח״כ).

״אמא, לרכיבת שקיעה הערב שבה אולי נראה דוב גריזלי, 3 במבי ותנין על גבי סוסי פרא שאולפו בפינה הכי נידחת של מונטנה, כדאי לי ללבוש את החולצת משבצות הכחולה עם הבנדנה הירוקה או את החולצת משבצות התכלת עם הבנדנה התורכיז?״

״אמא, מה את חושבת שלורה וג׳ניפר עושות עכשיו בניו יורק?״

״אמא, תגבירי את המזגן….אמא, תחלישי את המזגן….אמא, אפשר לפתוח חלון?….אמא, אפשר לפתוחת את הגג?…..אמא, אפשר באוטו להיות רק בתחתונים?….אמא, אפשר את הוסט, סוויטשירט, קרדיגן, מעיל פוך שלך?״

״אמא, אני מקיאאאאאאההההההה״.

כל כך שמחה שיצאנו לדרך.

Yellostone National Park, Wyoming

Blacktail Ranch, Big Sky Montana