כמו שני מתבגרים, בספונטניות של דג צולע, השארנו את העיר מאחור....וברחנו לגלות מחוזות חדשים.
טוב, לא ממש בספונטניות.....שבועיים קודם סגרתי בייביסיטר, חודש קודם עשיתי הזמנה לרכב הכי קטן שהיה בסוכנות (כך מכרתי רק כיליה לכסות את העלות ולא גם ריאה), הקפאתי שניצלים, קציצות, ופיצה מאתמול, מלאתי את היום back to back בפעילויות לילדים ושיריינתי 17 שכנות just in case.
איך אפשר שלא - אם יוצאים מהבית ל4.5 שעות ללא הילדים אבל עם רגשי אשמה של אמא פולניה על גבול הונגריה.
אז אחרי פרידה חוצבת לב שבה אני זזה לכיוון הדלת דומעת ומסתכלת אחורה אל מתבגרת שרק פוזלת אלי לראות שסגרתי את הדלת מאחורי כדי להזמין את כל השכונה אליה לחדר, ילד שכבר עמוק בסרטונים באייפד שעדיף שלא אראה שהוא רואה וקטנטונת שקיוויתי שלפחות ממנה תבוא הישועה בגעגועים עזים אלי אבל היא כבר נמרחת על ספיר הבייביסיטר בת ה 14.5 שדואגת לשכבת לק עבה על ציפורניים של ילדה בת 3.
עם תיק שלא כולל מגבונים, בקבוק חלב, בקבוק ריק, בקבוק מים עם פיטמה אורטודנטית, בקבוק מים ורוד, שניצלים ושטוחים ביבוא ישיר מהארץ, בגדים להחלפה, מוצץ, אייפד וכדורגל נכנסתי למרצדס האדומה שחנתה מול הדירה עם סייח צעיר, חתיך, הורס, מסוקס, ממש כמו בכניסה לאברקרומבי (יודעת שהם כבר ירדו מהקטע הזה....עאלק...) .
סתאאאם......אני אדייק. המרצדס היתה בצבע כחול מטאלי.
אז אחרי שפתחתי את הדלת של ההונדה אקורד, אאאמממ....מרצדס, וכרחתי את זרועותיי סביב סוס העבודה שיצא לגמלאות, אמממ....הסייח, חבשתי את כובע הקש (H&M 19.99$ ), הרכבתי את משקפי השמש (Zara 9.99$ ) והרגשתי כמו תלמה ולואיז בלי התלמה.
יאללה - אל המרחב. העברנו הילוך, לחצנו על הגז, האוטו קפץ קדימה, טס 18.5 מטר ונעמד בפקק של 2.5 שעות למרחק של 400 מטר כדי לצאת מהעיר. מזל שהבייביסיטר לוקחת רק 98$ לשעה.
אחרי שיחה על מהות החיים, פנינו לאן, התוכניות לפנסיה, ומשחק קצר של ארץ עיר (כשכ ל זה לקחת לנו בערב 12 דקות שלמות) נהייתה שתיקה רועמת. אף אחד לא בעט לי בכיסא מאחורה, אף אחד לא התלונן שהוא רעב, אף אחד לא עשה קולות של העלאת גרה לקראת הקאה, אף אחד לא ילל ש"הוא" עבר את הקו ואף אחד לא נזכר שהוא צריך פיפי ברגע שהאוטו עזב את המדרכה.
יצאנו קצת לנשום זוגיות, להרגיש צעירים ולגלות מקומות שעם הילדים היינו מתחרטים על היום שהוא עשה לי עיניים מעל הסושי רול הראשון שחלקנו. (אני עדיין עומדת על כך שהוא עשה לי עיניים ולא להפך).
במרחק שעה וחצי מהעיר (נמדד בנסיעה ברכב ללא ילדים) מזרחה, לכיוון גבול New Jersey עם Pennsylvania, על גדות נהרDelaware יש שתי עיירות מתוקות מתוקות, ציוריות שגם רוב תושביה הגלו את ילדיהם מחוצה לגבולותיהם
Lambertville ו New Hope.
התחלתנו את היום בשוק הפשפשים של Lambertville, Golden Nugget. מרחב, לא צפוף, מחירים שפויים. בול כמו במנהטן. מסתבר שמתחילים שם את היום ב 5 בבוקר -הרצינים ביותר. רהיטים, שעונים, כלי מטבח, כשאנחנו הגענו לקראת הצהריים - כבר חלק מהסוחרים התחילו לעשות קולות של התקפלות. אל חשש - עדיין הצלחנו לבזבז כסף על שטויות שאין לנו ממש מה לעשות בהן אבל העיקר החוויה.
מכיוון שיש קורולציה ישירה בין ביזבוז כסף לרעב....המשכנו משם לגשר מעל ה Delaware River והתיישבנו לארוחת נינושים. קצת יות מנישנושים.
המשכנו לטייל ברגל, חצינו את הגשר, התפנקנו על גלידה וניסינו לשחזר רגעי שלווה של Pre-Kids.
לא כ"כ הצלחנו אז התפשרנו על תכנון הלו"ז השבועי ומי לוקח את מי לחוג קרמיקה ולשיננית.
גם משהו.
הכל היה שליו, החנויות הקטנות, הבוטיקים, הטעימות, ההליכה יד ביד. לא זוכרת שראיתי אף ילד ברחוב. הצלחנו להכנס לגלריות בלי להיות בפניקה שאיזה ילד "אני רק בודק מה קורה אם....." ולבחור בית קפה בלי שיהיה חייב להכיל עוגיות צוקולט ציפ עם פיצפוצים ורודים עם נצנצים. הופתענו שעדיין נעים לנו לטייל כתף לכתף, לשתוק ביחד, להרשות לעצמינו לשתות את השלוק האחרון בבקבוק בלי לדאוג שאיזה ילד יזכר ש "גם אני רוצה" ולשבת על ספסל של שניים. חשוב להזכר שבסוף היום זה שנינו נגד העולם, ביחד, צוות, באש ובמים. לא משנה מה.
הנסיעה הביתה עברה בשקט ובשלווה, שנינו מלאים אנרגניות עם כוחות מחודשים.
נכנסנו הביתה והילדים עתו עלינו כאילו לא ראינו אותם שנתיים. אחרי חיבוקים ונשיקות, כשהם מחפשים את שקיות הדיוטי פרי, "הוא" מתיישב על ספה ומסנן "טוב, את מכניסה אותם לאמבטיות" ואני מתחשבנת "נראה לך ?!?!?!.... אני ניגבנתי להם ת'טוסיק הבוקר".
טוב שנסענו לעבוד על הזוגיות. יישר כח.
טוב, לא ממש בספונטניות.....שבועיים קודם סגרתי בייביסיטר, חודש קודם עשיתי הזמנה לרכב הכי קטן שהיה בסוכנות (כך מכרתי רק כיליה לכסות את העלות ולא גם ריאה), הקפאתי שניצלים, קציצות, ופיצה מאתמול, מלאתי את היום back to back בפעילויות לילדים ושיריינתי 17 שכנות just in case.
איך אפשר שלא - אם יוצאים מהבית ל4.5 שעות ללא הילדים אבל עם רגשי אשמה של אמא פולניה על גבול הונגריה.
אז אחרי פרידה חוצבת לב שבה אני זזה לכיוון הדלת דומעת ומסתכלת אחורה אל מתבגרת שרק פוזלת אלי לראות שסגרתי את הדלת מאחורי כדי להזמין את כל השכונה אליה לחדר, ילד שכבר עמוק בסרטונים באייפד שעדיף שלא אראה שהוא רואה וקטנטונת שקיוויתי שלפחות ממנה תבוא הישועה בגעגועים עזים אלי אבל היא כבר נמרחת על ספיר הבייביסיטר בת ה 14.5 שדואגת לשכבת לק עבה על ציפורניים של ילדה בת 3.
עם תיק שלא כולל מגבונים, בקבוק חלב, בקבוק ריק, בקבוק מים עם פיטמה אורטודנטית, בקבוק מים ורוד, שניצלים ושטוחים ביבוא ישיר מהארץ, בגדים להחלפה, מוצץ, אייפד וכדורגל נכנסתי למרצדס האדומה שחנתה מול הדירה עם סייח צעיר, חתיך, הורס, מסוקס, ממש כמו בכניסה לאברקרומבי (יודעת שהם כבר ירדו מהקטע הזה....עאלק...) .
סתאאאם......אני אדייק. המרצדס היתה בצבע כחול מטאלי.
אז אחרי שפתחתי את הדלת של ההונדה אקורד, אאאמממ....מרצדס, וכרחתי את זרועותיי סביב סוס העבודה שיצא לגמלאות, אמממ....הסייח, חבשתי את כובע הקש (H&M 19.99$ ), הרכבתי את משקפי השמש (Zara 9.99$ ) והרגשתי כמו תלמה ולואיז בלי התלמה.
יאללה - אל המרחב. העברנו הילוך, לחצנו על הגז, האוטו קפץ קדימה, טס 18.5 מטר ונעמד בפקק של 2.5 שעות למרחק של 400 מטר כדי לצאת מהעיר. מזל שהבייביסיטר לוקחת רק 98$ לשעה.
אחרי שיחה על מהות החיים, פנינו לאן, התוכניות לפנסיה, ומשחק קצר של ארץ עיר (כשכ ל זה לקחת לנו בערב 12 דקות שלמות) נהייתה שתיקה רועמת. אף אחד לא בעט לי בכיסא מאחורה, אף אחד לא התלונן שהוא רעב, אף אחד לא עשה קולות של העלאת גרה לקראת הקאה, אף אחד לא ילל ש"הוא" עבר את הקו ואף אחד לא נזכר שהוא צריך פיפי ברגע שהאוטו עזב את המדרכה.
יצאנו קצת לנשום זוגיות, להרגיש צעירים ולגלות מקומות שעם הילדים היינו מתחרטים על היום שהוא עשה לי עיניים מעל הסושי רול הראשון שחלקנו. (אני עדיין עומדת על כך שהוא עשה לי עיניים ולא להפך).
במרחק שעה וחצי מהעיר (נמדד בנסיעה ברכב ללא ילדים) מזרחה, לכיוון גבול New Jersey עם Pennsylvania, על גדות נהרDelaware יש שתי עיירות מתוקות מתוקות, ציוריות שגם רוב תושביה הגלו את ילדיהם מחוצה לגבולותיהם
Lambertville ו New Hope.
התחלתנו את היום בשוק הפשפשים של Lambertville, Golden Nugget. מרחב, לא צפוף, מחירים שפויים. בול כמו במנהטן. מסתבר שמתחילים שם את היום ב 5 בבוקר -הרצינים ביותר. רהיטים, שעונים, כלי מטבח, כשאנחנו הגענו לקראת הצהריים - כבר חלק מהסוחרים התחילו לעשות קולות של התקפלות. אל חשש - עדיין הצלחנו לבזבז כסף על שטויות שאין לנו ממש מה לעשות בהן אבל העיקר החוויה.
מכיוון שיש קורולציה ישירה בין ביזבוז כסף לרעב....המשכנו משם לגשר מעל ה Delaware River והתיישבנו לארוחת נינושים. קצת יות מנישנושים.
המשכנו לטייל ברגל, חצינו את הגשר, התפנקנו על גלידה וניסינו לשחזר רגעי שלווה של Pre-Kids.
לא כ"כ הצלחנו אז התפשרנו על תכנון הלו"ז השבועי ומי לוקח את מי לחוג קרמיקה ולשיננית.
גם משהו.
הכל היה שליו, החנויות הקטנות, הבוטיקים, הטעימות, ההליכה יד ביד. לא זוכרת שראיתי אף ילד ברחוב. הצלחנו להכנס לגלריות בלי להיות בפניקה שאיזה ילד "אני רק בודק מה קורה אם....." ולבחור בית קפה בלי שיהיה חייב להכיל עוגיות צוקולט ציפ עם פיצפוצים ורודים עם נצנצים. הופתענו שעדיין נעים לנו לטייל כתף לכתף, לשתוק ביחד, להרשות לעצמינו לשתות את השלוק האחרון בבקבוק בלי לדאוג שאיזה ילד יזכר ש "גם אני רוצה" ולשבת על ספסל של שניים. חשוב להזכר שבסוף היום זה שנינו נגד העולם, ביחד, צוות, באש ובמים. לא משנה מה.
הנסיעה הביתה עברה בשקט ובשלווה, שנינו מלאים אנרגניות עם כוחות מחודשים.
נכנסנו הביתה והילדים עתו עלינו כאילו לא ראינו אותם שנתיים. אחרי חיבוקים ונשיקות, כשהם מחפשים את שקיות הדיוטי פרי, "הוא" מתיישב על ספה ומסנן "טוב, את מכניסה אותם לאמבטיות" ואני מתחשבנת "נראה לך ?!?!?!.... אני ניגבנתי להם ת'טוסיק הבוקר".
טוב שנסענו לעבוד על הזוגיות. יישר כח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה