המזג אויר של השבועות האחרונים סחט לי את ניצוץ האנרגיה האחרון שהיה לי לכבוש את העיר. אני בעיקר בימים אלו כובשת את הלבשת והפשטת המעילים מהילדים במעלית בין 17 אנשי עסקים אפורים שמסתכלים עלי ועל הילדים השקטים והמנוזלים שלי במבט חמוץ בעודי מנסה לשמור על קוליות וחיוכים מלוקקים כשעגלי זעה יורדים לי במורד הגב ואני מסננת לגור בין השיניים שלא יבדוק מה קורה אם הוא מושך את החוט שמבצבץ מחליפת הארמני של השכן מהדריה לידנו.
העיר יפה, מלאה בשלג, הנהר מקסים מקור ומידי יום צפים בו קרחונים קטנים ומופלאים. ענני אדים עולים מהרחוב ומהארובות ואנשים מכורבלים בשכבות יפיפיות של מעילים-צעיפים-כפפות- כובעים.
אבל….מסתבר ש 23 ימים רצופים של טמפרטורות חד (או רב) ספרתיות עם מינוס לפניהם משפיעים על בריאות הנפש של אמא ממוצעת.
כזה - שחבילת שוקולד פרה או חצי בקבוק מרלו מול פרקים חדשים של GIRLS
לא מצליחים לעודד.
או שלא….
יש לי פה חברה שכבר אוכלת את העיר הזאת בלי מלח לא מעט זמן. היא חיה את העיר כאמא, כאשת עסקים וכבליינית שנהנת ממנהטן אחרי הרבה שנים. כמוני, רק עם ניסיון וארסנל יפה של חוויות שאני גם מקווה לצבור.
עכשיו היא בקטע של מקומות סודיים. כאלו שיש איזה מילת קוד כדי להכנס, שאין להם שלט על הדלת או שעוברים 12 סמטאות ו8 גרמי מדרגות מתחת לאדמה כדי להגיע לארץ המובטחת.
לשמחתי היא לוקחת אותי איתה לאדוונצ'ר הזה וביחד אנחנו התחלנו לנסות מרתפים מעופשים ודלתות כבדות ללא ידית כניסה.
אחרי קצת מחקר - מסתבר שלא אנחנו המצאנו את החיפוש הזה הסודי או לא נודע שיש בעיר - יש ממש טרנד של אנדרגראונד (במובן המילולי) ורשימות והמלצות של מקומות שלא תוכלו לגלות אם סתם תשוטטו לכם ברחוב בליקר או בצ'לסי.
נתחיל מכמה המלצות אישיות
1) היא קבעה איתי בפינת רחוב בסוהו ברחוב קנמר ב La Esquina
הגעתי וראיתי איזה ג'וינט קטנטן של מסעדת פועלים עם בר לאכול בעמידה עם חלונות גדולים החוצה
נראה כמו איזה קיוסק למתקדמים,
אבל חשבתי לעצמי -
"כנראה זה הקטע " האוכל ככ טוב שאוכלים אותו בעמידה על דלפק דביק - קצת כמו המקום הזה של הסביך בגבעתיים (אה - כל האוהדים בבקשה לא להתנפל )
"כנראה זה הקטע " האוכל ככ טוב שאוכלים אותו בעמידה על דלפק דביק - קצת כמו המקום הזה של הסביך בגבעתיים (אה - כל האוהדים בבקשה לא להתנפל )
טוב, נו, התקדמתי לכיוון ופתאום התנפל עלי אסיאתי ענקים עם רסטות -
"בואי איתי"
כבר ראיתי אותי נדחסת למכונית אפלה ונפרדת מהילדים לשלום בלי אפילו לעדכן את גילי שהמרכיב הסודי של הקציצות של ליבי זה רוטב פסטה מוכן של ברילה…..
"לכי לשם"
הוא מצביע על דלת שנראית כאילו היא מובילה לשירותי עובדים ומסמן שאתקדם מהר לכיוון
"אמאלה"
אבל בין המבט המאיים שלו לרסטות שלא כובסו כבר שנתיים לא היתה לי ברירה וגררתי רגליים קפואות לכיוון ועם קצה הכפפה פתחתי בגועל את הדלת
שנתרקה מאחורי ומולי גרם מדרגות אפל וצר
החברה שלי עמדה שם מחויכת
קצת חוששות ירדנו במדרגות לכיוון האור - פה הרופאים 'כן' היו ממליצים להתקדם לעברו.
רעש מחבתות וכלים עלה באוזנינו וצעקות בספרדית.ונפלנו ישר לתוך מטבח קטן, עמממווווססס, ורועש עם מטעמים על צלחות על מגשים של מלצרים שהטסו לידנו.
עקבנו אחריהם והגענו לארץ המובטחת - חלל לא קטן, תאורה סמלית, עיצוב מזמין ואוירה מחשמלת וסקסית לאללה.
אנשי עסקים ששיחררו את העניבה, אמהות שהספיקו בקושי להתארגן ולברוח מהבית והמולה של אושר
אוכל מקסיקני אמיתי ועסיסי ומשהו קצת להרטיב את השפתיים שישר טישטש את הדיכדוך
ממליצה!!
2) עוד מקום
אתמול בערב הטמפרטורות באמת הגיעו למספרים הזויים וכמעט והברזתי - אבל כשאין ברירה להכיר מקום חדש בעיר - אין ברירה
שלושים שכבות ואני במונית בדרך לסמטה פצפונת בצינאטאון שיש בה חלון אחרי חלון של מסעדות דים סאם כאלו שהיו מביישות את דוכני הרחוב בבנקוק
בינהם דלת עץ כבדה, בלי ידית ושלט קטנטן מעל "האלכמאי"
מאחוריה - חלל שכולו חדר מרקחיים עם בקבוקי רוקחות מתחילת המאה, בר בסגנון הספיק איזי ותפריט ללא מחירים של תמיסות ומשקאות תחת נושאים של מרשמי תרופה - ממריצים, משכחי כאבים, אנטי דלקתיים וכו
כמובן הורדנו כמה כדי באמת לשכח כאבים וכאלו שידאגו שלא יהיו לנו בקרוב שום דלקות (כי ממש אי אפשר לדעת) ומשם עברנו 2 דלתות וירידה למרתף הומה ועמוס בלילה ניו יורקי קפוא שלא האמנתי שעוד אנשים חוץ ממני יוצאים מהבית. פה אכלנו, שתינו שוב וחזרנו הביתה עייפות ובריאות מאוד!
3) עוד מקום
הפעם זה לא מתחת לאדמה אלא מאחורי חנות שנגזרה מרחוב אלנבי
המקום כבר לא ככ סודי ודי ידוע אבל ככ יפה ומדליק שאני חייבת לציין
פה יורדים ללוואר איסט סייד לרחוב אסקס.
נכנסים לחנות תכשיטים יד שנייה משנום ה70 המאוחרות
דלפקים של זכוכית מרוחה טביעות אצבעות שבהם תכשיטים של סבתות פולניות וסיכות של ילדות בנות 12.5
שתי מוכרות שנראות משועממות לחלוטין ועסוקות בעיקר באייפון שלהן
מאחוריהן שומר ראש שחור ררררחחחבבבב כתפיים כשמאחוריו דלת מבוישת.
היא נפתחת לעולם של שנות ה 20 בניו יורק - שנדלירים, אנשים יפים עם כוסות מנצנצות ביד, קיר משקאות צבעונים וחגיגי וביתנים ביתנים של סועדים בשתי קומות ענקיות שמוקפות בקירות מלאים בקטיפה אדומה שעליה תכשטיט וינטג'.
אוכל טעים, שרות לא משהו, אבל חוויה .
הנה עוד כמה לינקים למקומות סודיים - שמצאתי רק משיטוטים אינטרנטיים. לעוד המלצות ממקור ראשון -
stay tuned!!!
אבל בבקשה לשמור בסוד
עוד לא כולם פה מכירים אותם
וטוב שכך
לא מבטיחה שכולם קיימים ושתוכלו למצוא אותם
גוד לק ובתאבון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה