הילדה במסלול דוקטורט להרווארד.

לא ממש. אבל כמעט.

לפני שעברנו לניו יורק – העולם היה לרגלנו, או לפחות העיר כולה, מבחינת מקום מגורים. ידענו שאנחנו רוצים לגור במנהטן, למרות ששמענו ציקצוקי שפתיים ו"למה אתם מתעקשים על העיר – אם תגורו בניו ג'רסי\ריברדייל\ווסטצסטר תוכלו למצוא טירה עם 15.4 חדרים, על שטח של 17000 דונם, עם אופר שוודית על עקבים ופול-מן שזוף וחסון קומפלט שכולל גם שני רכבי מרצדסים – כחול מטאלי - לו, ורוד מנצנץ - לה."

אז  החלטנו לוותר על כל זה לטובת כוך מניטורי בתוך הכרך הסוען. רק איפה בדיוק? או – זאת היתה שאלת ה מיליון דולר (ת'אמת  - פה לא ממש קמים בבוקר רק בשביל מיליון אחד....)

אחרי דירוג סדרי העדיפויות שלנו ומהות החיים בעיר כדי להחליט על איזור מגורים רלוונטי( בראש הרשימה של גילי – מיקום בלב מסעדות הבשר הטובות או בעליית הגג של פיטר לוגר, בראש הרשימה שלי  - מרחק יריקה מהחנויות של הסוהו ואיזה ביניין שמכיל 34 בייביסיטריות ישראליות צעירות ויפות (אבל לא יותר מידי....)  ) הבנו שאולי כדאי שנתרכז בילדים. 

אז ישיר גוגלתי  "הבה"ס הכי טוב במנהטן" וגם "לאיזה בהס הולכים הילדים של קרי ברדשאו" והודעתי לגילי שלא משנה כמה זה יעלה – לשם הם הולכים. 

כמובן שעמדתי במילותי, 

ואיך שעלה שם בה"ס ולידו העלות השנתית (שלא כוללת חס וחלילה סנדוויץ ופרי לארוחת עשר) של 82,000 $ הסברתי לבעלי קשה ההבנה , שאין כמו בה"ס ציבורי (וחינמי)  בעיר לתת לילדים להתחכך ברב- גוניות של מנהטן ואין עבורם כמו חברויות עם הילדים של בעלי המסעדה הסינית מעבר לפינה מאיתנו.

אז בלב כבד התמקמנו בשכונה שבה בה"ס הציבורי דורג מס' אחד בעיר וממש במקרה גם עלות השכירויות היא הגבוה בעיר ....מקרי? אה.....לא ממש.

אחרי כמה לילות שטופי זיעה של גילי – הוא הבין למה הוא נכנס (לקח לו רק 14 שנה להבין שהדברים לא ממש תלויים בו.....חבל....קיוויתי לתת לו לחיות באשלויות עוד כמה עשורים.....) עברנו והתמקמנו. חשבנו ששלב ההחלטות מאחורינו – ועכשיו הזמן למעשים.

טעות, טעינו, טועים. אחרי שנה של התאקלמות בבהס – חייכתי לעצמי "איזה כייף – קצת שיגרה מקומית עכשיו". זהו – שלא.

פה שניה לפני שכיתה ה' מתחילה – ההורים כבר ב סטרס מטורף לגבי חטיבת הביינים. כן, החטיבה פה מתחילה בכיתה ו' ולא – אין חטיבה שכונתית או איזורית.  זאת אומרת שצריכים לעבור תהליך קבלה לחטיבת הביניים – ולא, הגישה היא לא "יהיה בסדר" – היא יותר של "לחחחחחחץץץץץץץץץ!!!!!!!"

קצת רקע – פה בארה"ב של אמריקה אנשים רווקים בגיל 19.5 כבר פותחים קרנות לילדים שיהיו להם רק עוד 13 שנה. אח"כ כשהם בהריון ראשון – הם כבר מתראיינים לגני ילדים ורושמים את שמם ושם הרך שעוד לא נולד ברשימות המתנה לגן שבו לדיקן (לא  - לא חס וחלילה שולה המנהלת) יש קשרים עם דיקן הפקולטה למשפטים של הרווארד. כשהילד כבר בגן, הם מתגברים אותו בשיעורי אלגברה ליניארית וספרות אנגלית עם מיקוד במחזות שייקספירים וכמובן סדנאות הכנה לראיונות קבלה לבה"ס יסודי.

אחחחוווורייי זה – בבה"ס יסודי – הילדי רשום לשיעורי כינור (אונירבסיטת ייל מעדיפה ילדים עם שמיעה מוסיקלית בכלי נגינה צורמניים), עושה עבודות רס"ר בכלא (אוניברסיטת בראון רואה לחיוב ילדים שתרמו לקהילה) ובמסלול המהיר של נבחרת השחייה לקראת אולימפיאדת הונוללו 2034 (אוניברסיטת MIT מעדיפה ילדים שקיבלו מדליות זהב (גג – כסף) באולימפיאדה).

אחרי שהילד כבר מותש, עם שיער ירוק מרוב כלור ואיזה אסיר קיעקע לו I LOVE MOM על החזה מעבירים הילוך לקראת הקבלה לחטיבת הביניים.

ןפה בדיוק אנחנו.

יש בעיר לא מעט חטיבות ביניים שפזורות מהרלם בצפון הרחוק עד השור מהברונזה בוול סטריט. ז"א שהילד שלך, בן ה 10, יכול למצוא את עצמו בבוקר עובר 12 תחנות סאבווי, 23 רחובות, 8 שדרות, 53 הומלסים ומעלית לקומה 94 כדי להגיע לכיתה. ורוב התהליך לא ממש תלוי בהורים (לפחות זה מה שמוכרים לנו פה).

כן – כן   - ברור – גם בארץ זה לא קל – יאללה.......תרגיעו  - גם יש ילדים רעבים בסומליה שקשה להם להגיע בבוקר לחטיבת הביניים. בסדר!

אז במקום להנות ששלושה ילדים ובעל במסגרות במהלך היום – אני מוצאת את עצמי נוברת וחופרת בספרים עבי כרך (סתם – בגוגל) על סטטיסטיקות של חתך ציונים בפיסיקה אבסטרקטית לכיתות ז' וגרפים המשווים שעות לימוד פרונטליות  של מרצים עם ותק של 82 שנות לימוד לעומת שעות פעילות גופנית אנאירובית בכיתות ח'.

אחורי זה אני נגררת לסיורי החטיבות – מגורדי שחקים ברחוב 190 באפר ווסט עד בתי ספר תת קרקעיים בלואר איסט סייד (הסבירו לנו שהשהייה בחברותא מתחת לאדמה מאוד מעודדת את הילדים ללמידה חזותית שתעזור להם להתקבל לשייטת....יענו – לצוללות). 

מכיתות בבניין מהמאה 17 עם ריח תחב באויר עד כאלו עם מערכות סינון החמצן בכיתה בהאנגרים ממוחזרים.

נויה כמובן מצטרפת לסיורים – אבל כבר בראשון אחרי 7 דקות של הסברים ראיתי אותה פוזלת לבדוק מה צבע הטייטץ של הבנות מסביבה ובוחנת את תפריט ארוחת הצהריים בקפיטיריה. במפתיע, כששאלתי אותה בסוף כל סיור אם היא אהבה את בית הספר היא, ממש במקרה, מאווווודדד אהבה את אילו שבהם רוב הבנות היו בטייטץ ורוד מנצנ והקפיטריה הגישה פיצה וצוקולט ציפ קוקי 3 פעמים בשבוע.

אחחחווורי זה......אני צריכה לשבת עם פסיכולוגים לנסות לפצח את המוח של הפקיד שיחליט  מי יתקבל ומי לא ולדרג את בתי הספר שאליהם הייתי רוצה שהאוצר שלי תלך אליהם– "אם אני אדרג את החטיבה הזו ראשונה האם הוא יחשוב שאני לחוצה מידי וזה ישר מקרין על נויה ולכן הוא לא יקבל אותה? או שמע אם אדרג אותה במקום שלישי הוא יחשוב שאני לא מספיק רוצה או שאני משחקת hard to get.....?"

זהו – ואז אני אמורה להגיש את הצטל'ה עם הבחירות שלי ולישון בשקט איזה שלושה חודשים. ......נראה לכם????!!!!! אחרי זה בא הראיון האישי.

בשלושה חודשים האלו ההורים לוקחים מורים פרטיים, רושמים את הילדים לשיעורים אמנות, עושים סימולציות של אינטראקציה בקבוצה (מכון פילת זה לחובבנים) כי אז קוראים לילד לשיר, לרקוד, לבנות ביחד עם קבוצה את חללית הצ'לנג'ר הבאה – כל דבר שמדמה את חייו השגרתיים במהלך השבוע. 

ואו אז נופל הפור. "ה" החלטה לאן בבת עינינו תלמד בכיתה ז'.

בא לי למות.

גילי מידי פעם מנסה לעזור ועושה חישובים מתמטיים על הסיכויים שלה להתקבל-  " אם ב1984 701 ילדים ניסינו להתקבל ורק 34 נכנסו וב 2001 943 ניסו ורק 29 התקבלו אז באיזה שעה הרכבת מנהריה תגיע לחיפה?" .

אז אני עכשיו בשלהי התהליך, אתם יכולים להעיר אותי בלילה ואני אמלמל שמות ומספרים של בתי ספר עם כל האחוזונים, סטטיסטיקות ושמות ההורים של המנהל מתוך שינה . אני מקווה לטוב ומתפללת לאלוהי האמהות מרובות הילדים האמריקאיות שתוך 10 חודשים תצוץ חטיבת ביניים אצלנו בבניין – כזאת עם ילדות בטייטצים ורודים וארוחות צהריים עם פיצה אורגנית ועוגיות צוקולט ציפ עם אותו ערך תזונתי של מרק קינואה חלבונים ללא טרנס פאט.

אחלו לנו בהצלחה.