כשקמתי הבוקר ב 5:12 ....(כן – זאת השעה המדויקת) כשהקטנה צעקה "אמאמאמאמ" מהמיטה, אחרי השוק הראשוני של השעה...(לא – לא אני היא זו שבדרך כלל קמה איתה) הייתי די מבסוטית – למרות הערב הקודם לא היתה שום תחושת הנגאובר, בחילה או שאר ירקות. איזה מזל – חשבתי. אפילו הייתי מלאת מרץ להתחיל את היום. (כן- גם אותי זה הפתיע).
תקעתי לקטנה בקבוק חלבי חם, הדלקתי את דורה ואם כבר – אז כבר – שמתי את פעמי למטבח להתחיל להקפיץ על המחבת (הילדים פה התרגלו HOT LUNCH , סנוויצים זה פסה...)
בעודי מניחה שניצל עסיסי בשמן (גילוי נאות – אני לא מכינה שניצלים, אב ילדי (שמאוד דואג לתזונתם כשהוא מודע למוגבלות הקולינרית שלי) מכין לי את השניצלים קומפלט כשכל מה שאני צריכה לעשות זה לטגן – ברור שגם פה יש סיכויי הצלחה של 40% בערך – זה הימור שהוא מוכן לקחת) לטיגון אני קולטת שהמחבת מרחפת, השניצל מתפתל והחדר גלים גלים. מוזר, חשבתי, לא צפויה פה רעידת אדמה וכפי הידוע לי חוקי הגרביטציה תקפים לניו יורק סיטי. ואז כשהשניצל מתפצפצ בשמן – נפל האסימון, או יותר נכון הוויסקי.
בטח שאין לי הנגאובר - אני עדיין שיכורה.
לפני כמה שבועות קיבלתי הודעה בפייס מחבר שלא ראיתי 10 שנים. "אני מגיע לניו יורק – רוצה לראות אותך ביום ראשון בערב". שמחתי, התרגשתי, עדכנתי את בעלי שיחייה שהוא א.ילדים באותו הערב (הוא כמובן שמח בשימחתי, עודד שאצא וכבן זוג תומך אמר "מעולה – קחי בייביסיטר".)
כל השבוע חשבתי על הדייט המחודש. איך הוא יראה? איך הוא יחשוב שאני נראת? על מה נדבר? איפה נפגש? להראות תמונות של הילדים? לנסות לשחק אותה רווקה אורבנית מצליחנית או להשוויץ שהגדולה הוציאה מאיות במבחני המדינה? איך אצליח להכניס את הבטן כל הערב? יש לי עוד איפהשהו חזיית פושאפ? לק אדום-אני-אוכלת-את-כולם-בלי-מלח או לק שקוף-אני-כ"כ-מושלמת-שלא-צריכה-להסתיר-כלום?
החלטות הרות גורל.
ניסיתי לא להכניס כלום לפה כל השבוע והצלחתי יפה (התפרצויות זעם\רעב ולגמור לילדים את האוכל מהצלחת – לא נחשב), ביליתי שעות מול המראה – ג'ינס שחור מנצנצ סקיני של בנות 14 או חצאית מקסי קלאסית, סוודר מרושל אבל מושלם של לוק שכולו הרגע-התגלגתי-מהמיטה או בלייזר מתוקתק?
הזמנתי בייביסיטר, הילדים היו כבר אחרי ארוחת ערב ומקולחים ב 3 אחה"צ וב5 עשיתי החשכה וכולם היו במיטות, קצת בשוק, אבל בשיתוף פעולה מלא (הם קצת פחדו ממני).
כולי מפונפנת, ערוכה ומוכנה יצאתי מהדירה לקראת הלא נודע. איחלתי לעצמי בהצלחה.
כשגרים בניו יורק, או בכלל רחוק מהבית, ז"א מישראל, יש תחושה של "כל ישראל אחים". אתה גר בזימבבווה המערבית ובמקרה הבן דוד של הבת של השכנה עושה שם עצירת ביניים ל34 דקות – חייבים להפגש!!
לי זה כייף. לא רואה בזה שום טאבו או פסול. להפך. ה'לראות מישהו מחוץ לגבולות המדינה' נותן מימד שונה למפגש. פה אתה בילתי תלוי בסביבה, אף אחד לא מכיר אותך ואתה יכול בקלות להגיע לבר Where Nobody Knows Your Name. לך תעשה את זה בארץ . המרחק הפיסי והמנטלי מכל מה שאנחנו מכירים נותן מימד שונה למפגש, לשיחה, לפתיחות.
את הערבים הכי מהנים שלי פה ביליתי בשיחות נפש עם אנשים ש "יש לי לילה בניו יורק" או "אני באה לכמה ימים לשופינג". אחותה של השכנה מהצ'כונה בארץ, הבת של הגננת של הילד מגיל שנתיים, גיסתה של 'ה' חברה, ואיך אפשר בלי הCrush שלי מגיל 15 בחטיבת הביניים נווה מגן.
אז כשר' יצר קשר – קפצתי על ההזדמנות.
הערב זרם, המסעדה פינקה, המלצרים, חוץ מלהאכיל אותנו עם כפיות הזהב, ליטפו. נפגשנו, התרגשנו (שנינו....אני חושבת), אכלנו (טו-או-ב), ציחקקנו, חקרנו, החמאנו ו....שתינו. לא מעט. אפילו די הרבה, בשבילי. גם כי זה ניו יורק, זה פשוט מתבקש, גם בשביל האוכל, וגם כי פתאום הרגשנו כמו לפני 10 שנים – צעירים, יפים ובלי שאף אחד מאיתנו (ז"א – אני!!) צריך לקום מחר בבוקר ב7 (עוד הייתי אופטימית), בפיג'מה שהיא סווטשירט מפוררת מקורס מכיו"ת, להכין 'בקבוקי טוב' לילדה מנוזלת ביד אחת להקפיץ שניצלים על המחבת ביד השניה.
מוזמנים לבוא לבקר.
למסוקרנים – התחלתי עם אפל מרטיני בכוס גבוהה (מאוד) , המשכתי עם מרלו (או שזה היה פינו??) ואיכשהו (לא כ"כ זוכרת איך) סיימתי עם וויסקי (לא ברור אם און או אוף דה רוקס).
תקעתי לקטנה בקבוק חלבי חם, הדלקתי את דורה ואם כבר – אז כבר – שמתי את פעמי למטבח להתחיל להקפיץ על המחבת (הילדים פה התרגלו HOT LUNCH , סנוויצים זה פסה...)
בעודי מניחה שניצל עסיסי בשמן (גילוי נאות – אני לא מכינה שניצלים, אב ילדי (שמאוד דואג לתזונתם כשהוא מודע למוגבלות הקולינרית שלי) מכין לי את השניצלים קומפלט כשכל מה שאני צריכה לעשות זה לטגן – ברור שגם פה יש סיכויי הצלחה של 40% בערך – זה הימור שהוא מוכן לקחת) לטיגון אני קולטת שהמחבת מרחפת, השניצל מתפתל והחדר גלים גלים. מוזר, חשבתי, לא צפויה פה רעידת אדמה וכפי הידוע לי חוקי הגרביטציה תקפים לניו יורק סיטי. ואז כשהשניצל מתפצפצ בשמן – נפל האסימון, או יותר נכון הוויסקי.
בטח שאין לי הנגאובר - אני עדיין שיכורה.
לפני כמה שבועות קיבלתי הודעה בפייס מחבר שלא ראיתי 10 שנים. "אני מגיע לניו יורק – רוצה לראות אותך ביום ראשון בערב". שמחתי, התרגשתי, עדכנתי את בעלי שיחייה שהוא א.ילדים באותו הערב (הוא כמובן שמח בשימחתי, עודד שאצא וכבן זוג תומך אמר "מעולה – קחי בייביסיטר".)
כל השבוע חשבתי על הדייט המחודש. איך הוא יראה? איך הוא יחשוב שאני נראת? על מה נדבר? איפה נפגש? להראות תמונות של הילדים? לנסות לשחק אותה רווקה אורבנית מצליחנית או להשוויץ שהגדולה הוציאה מאיות במבחני המדינה? איך אצליח להכניס את הבטן כל הערב? יש לי עוד איפהשהו חזיית פושאפ? לק אדום-אני-אוכלת-את-כולם-בלי-מלח או לק שקוף-אני-כ"כ-מושלמת-שלא-צריכה-להסתיר-כלום?
החלטות הרות גורל.
ניסיתי לא להכניס כלום לפה כל השבוע והצלחתי יפה (התפרצויות זעם\רעב ולגמור לילדים את האוכל מהצלחת – לא נחשב), ביליתי שעות מול המראה – ג'ינס שחור מנצנצ סקיני של בנות 14 או חצאית מקסי קלאסית, סוודר מרושל אבל מושלם של לוק שכולו הרגע-התגלגתי-מהמיטה או בלייזר מתוקתק?
הזמנתי בייביסיטר, הילדים היו כבר אחרי ארוחת ערב ומקולחים ב 3 אחה"צ וב5 עשיתי החשכה וכולם היו במיטות, קצת בשוק, אבל בשיתוף פעולה מלא (הם קצת פחדו ממני).
כולי מפונפנת, ערוכה ומוכנה יצאתי מהדירה לקראת הלא נודע. איחלתי לעצמי בהצלחה.
כשגרים בניו יורק, או בכלל רחוק מהבית, ז"א מישראל, יש תחושה של "כל ישראל אחים". אתה גר בזימבבווה המערבית ובמקרה הבן דוד של הבת של השכנה עושה שם עצירת ביניים ל34 דקות – חייבים להפגש!!
לי זה כייף. לא רואה בזה שום טאבו או פסול. להפך. ה'לראות מישהו מחוץ לגבולות המדינה' נותן מימד שונה למפגש. פה אתה בילתי תלוי בסביבה, אף אחד לא מכיר אותך ואתה יכול בקלות להגיע לבר Where Nobody Knows Your Name. לך תעשה את זה בארץ . המרחק הפיסי והמנטלי מכל מה שאנחנו מכירים נותן מימד שונה למפגש, לשיחה, לפתיחות.
את הערבים הכי מהנים שלי פה ביליתי בשיחות נפש עם אנשים ש "יש לי לילה בניו יורק" או "אני באה לכמה ימים לשופינג". אחותה של השכנה מהצ'כונה בארץ, הבת של הגננת של הילד מגיל שנתיים, גיסתה של 'ה' חברה, ואיך אפשר בלי הCrush שלי מגיל 15 בחטיבת הביניים נווה מגן.
אז כשר' יצר קשר – קפצתי על ההזדמנות.
הערב זרם, המסעדה פינקה, המלצרים, חוץ מלהאכיל אותנו עם כפיות הזהב, ליטפו. נפגשנו, התרגשנו (שנינו....אני חושבת), אכלנו (טו-או-ב), ציחקקנו, חקרנו, החמאנו ו....שתינו. לא מעט. אפילו די הרבה, בשבילי. גם כי זה ניו יורק, זה פשוט מתבקש, גם בשביל האוכל, וגם כי פתאום הרגשנו כמו לפני 10 שנים – צעירים, יפים ובלי שאף אחד מאיתנו (ז"א – אני!!) צריך לקום מחר בבוקר ב7 (עוד הייתי אופטימית), בפיג'מה שהיא סווטשירט מפוררת מקורס מכיו"ת, להכין 'בקבוקי טוב' לילדה מנוזלת ביד אחת להקפיץ שניצלים על המחבת ביד השניה.
מוזמנים לבוא לבקר.
למסוקרנים – התחלתי עם אפל מרטיני בכוס גבוהה (מאוד) , המשכתי עם מרלו (או שזה היה פינו??) ואיכשהו (לא כ"כ זוכרת איך) סיימתי עם וויסקי (לא ברור אם און או אוף דה רוקס).
לחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה