אני והפרוות

אני לא מבינה שום דבר באומנות. הנה אפילו  נדמה לי שאני מאייתת אז זה עם שגיאת כתיב. אני יודעת לעמוד מול תמונה של פיקסו (כשאומרים  לי שזה פיקסו) ולעשות פרצוף רציני ומהנהן כשמסבירים לי שהתקופה האפורה שלו בפריז השפיעה קשות על אומנים לדורותיהם והאקספרסיוניזם שלו בזווית אימפרסיוניסתית בהחלט תרמה רבות לצופציק של הקומקום.

אותו הדבר עם מונה, מנה, ושייקספיר. רגע – אולי שייקספיר לא קשור.

אבל....כבר לפני 82 שנה כשגדלתי בארה"ב למדתי שני דברים – אחד – שלא, בקריסמס אי אפשר להביא הביתה עץ ולקשט אותו וכן, אם אנחנו כבר פה חייבים אחת לחודש "לקפוץ" למטרופוליטן.

אז את עניין העץ אני עוד בודקת (יש לחץ גדול מהילדים ועוד יותר מבעלי) אבל את עניין הנגישות לאומנות פה אני מברכת יום יום. 

The Coolest Place in New York | 5 Pointz

הבת שלי בדרך כלל חושבת שאני האמא הכי לא קולית בעולם למרות שאני נוטה לחשוב שאני מאוד....או לפחות מאוד משתדלת.....אבל הפעם השארתי אותה קצת speechless (  או 'שפיצלס' - כמו שהבן שלי אומר) וראיתי בענייה ניצוץ קטן של הערכה ביעד הטיול שעשינו, שהחזיק מעמד עד שביקשתי ממנה לסדר את החדר. 47 דקות  - גם זה משהו.

גירדנו את הילדים מהפיג'מות, ארזנו שאריות עוגת שוקולד, 3 מלפפונים וסימילק ויצאנו למסע הגדול מחוץ למנהטן....

Good Friends and Good Times: Red Rooster, Harlem

מה חגגנו? אהבה, חברים, ניו יורק, אוכל טוב ומוסיקה.

לפני 14 שנה בדיוק.....חוגגים

Big Love

סתיו אין דה סיטי

טוב, ת'אמת זה לא ממש "אין דה סיטי", זה יותר "אאוט אוף דה סיטי".

האמריקאים מיתגו את העונות פה, כמו כל דבר אחר, בצבעים - חורף בירוק ואדום (קריסמס), אביב בצבעי פסטל (הבייצים של הארנבים באיסטר - אל תשאלו), קיץ עוד לא ממש ברור לי (אולי צהוב ואפור - צבע השמים בעיר) וסתיו בכתום ושחור (שלכת ומכשפות).
לקראת אחת העונות הכי יפות פה - אני השלתי מעלי את כל הציניות הקשורה לדביקות המקומית של כל חג וחג והחלטתי ברומא להיות רומנית.
ארזנו את כל המשפחה ועוד כמה ילדים סוררים ויצאנו לחוות את הסתיו של החוף המזרחי בכל הדרו: קטיף תפוחים, בחירת דלעת לקראת Halloween, צבעי העצי השלכת, ומשפחתיות מאושרת. טוב.....גם שלושה מתוך הארבעה זה יפה.
הנה קצת תמונות (ולסבא ולסבתא (ולשאר המסוקרנים עם עודף זמן ) עוד מיליון בקישור הזה http://tinyurl.com/mjxos5m    )
 

Saturday Night Live....Downtown Style

God Bless America, Take 2.

לפני שנה בדיוק, לקראת טיול שיגרתי בשכונה, נפלנו על מרוץ שנתי לזכר הנופלים באסון התאומים. הצפייה במירוץ היתה מהפנטת ומרגשת מכיוון שהרבה מאוד מהרצים, רצו לזכר מישהו מסוים שנהרג - אח, בן, אמא וכמובן אנשי מכבי האש. הרצים, רצים עם חולצות מודפסות עם שם הנופל או לוגו של האסון וחלק לא קטן עם מדי מכבי האש הכבדים. ממש פורט על מיתרי הלב.

כשצפינו במירוץ בשנה שעברה, גור הקטן שלנו (אז עוד לא בן 4) נעמד בצד ובלי להסס הושיט יד לעוברים מולו - מהר מאוד החבר'ה שרצו לפניו התלהבו והרגשו מהפצלוח והחזירו לו "high five" ליד המושטת. מאון לאון - רצו לקראתו מאות אנשים כדי לתת לו "כיף", לחבק ולהצטלם. לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
 (לפוסט המלא משנה שעברה   http://beemasheli.blogspot.com/2012/09/god-bless-america.html    )

צהרים עם השטן

נגמרו לי התירוצים – "לפני לידה" "אחרי לידה" "מניקה" "עוברת דירה" "הילדים עוד בבית" "אוטוטו החגים" "כואב לי הראש" "חייבת לעשות פנלים"......אז ממש אין ברירה ואחרי שכבר שנה אני עוברת לידו בדרך "ל" ובדרך "מ" החלטתי לאזור אומץ ולגשת אליו. אפילו לפצוח בשיחה קלה.

"אמ...פנוי?......אה......רק ב 1 בצהריים? בסדר......מה להביא?.....את עצמי?! (אני מסמיקה ומצחקקת (ממתייי אני מצחקקת????)).....אה – אולי גם בגדים לאחרי המקלחת....בסדר....." מסתובבת ופונה לכיוון הבית בלב מתרגש וחושש, רק שאף אחד לא ידע, לא יראה אותי – הרי שזאת הפעם הראשונה – לא יודעת איך יהיו הביצועים – מתה כבר להיות אחרי.

ספינינג, חברים.

לא נעים, בכל זאת טרייבקה. מנהטן. המציאות מחייבת. אין ברירה. לפחות רק כדי להגיד "לא יכולה להפגש לקפה אני בדרך לספיניניג".

ואם לדייק – זה לא ספיניניג. זה soul cycle. מי שקצת מכיר כבר מהנהן ולוקח שני צעדים אחורה. הספיניניג זה החלק הקל. כל השאר זה הקטע.

לפני השיעור הצטיידתי בצו האופנה לשיעור  - גופיית לולולמון, טייצ של אנדרארמור, וחזיית ספורט של המקום (עלתה כמו המנוי השנתי). אספתי את התלתלים עם קצת מוס וכולי מוכנה ומזומנה.