אין כמו
נפלאות הטכנולוגיה. במיוחד כשאנחנו רחוקים כ"כ ממרכז העולם שלנו.
מתה על הסלולרי,
האייפד, פייסבוק והכי הכי הכי – סקייפ.
אני מדברת עם ההורים שלי כמעט כל יום בסקייפ באותה שעה. שעת "לא
לא הערת אותי, רק שכבתי בעניים עצומות" של סבתא חבי ו"זה בסדר אני אני
יכול לדבר איתכם ולנהוג" של סבא מיקי.
כמובן כבר מזמן הפוקוס זה לא אני אלא הילדים. אני יכולה להיות מול
המצלמה, עיניים עוד נפוחות מהלילה, אף אדום משפעת, שפתיים סדוקות מהקור וחתך מדמם מהמצח וכפי הנראה אמא שלי תשאל אותי "למה יש לקטנציק
גרגר חול על הסנטר?".
אני משתדלת לעלות לאויר כשהבית רגוע, מסודר (לפחות פינה אחת שאותה הם
רואים), הילדים במצב רוח טוב ואני הספקתי להתקלח\להתלבש\להתאפר. מכיוון שהסיטואציה
הזאת כמעט ואף פעם לא קיימת אני מנסה לכוון לשתיים מתוך ארבעת האפשרויות.
כשאני עם אבא שלי – השיחה מאוד יעילה – הוא מספיק לסגור עסקה, לשלוח
פקס, למיין תמונות בפיקסה ולהאשים את אמא שלי שהיא שיחקה שוב עם המצלמה של המחשב
תוך כדי ואני מספיקה להחליף חיתול, לשים מרק על האש, להוריד את ווטסון לטיול
ולהשכיב את ליבי בו זמנית. כן, אנחנו גם מתעדכנים וסבא מיקי דרך המצלמה המקרטעת של
הסמסונג הנייד שלי יודע לקלוט "תגידי, המדפים החדשים בקצה החדר – גילי חיזק
אותם לקיר?", "תגידי – הטלוויזיה שלכם – זה 1234 אינצ' או 8954.4
אינצ'?".
כשאני עם אמא שלי – ה 24 דקות הראשונות הם התעסקות עם
המצלמה\מיקרופון\אור רקע\גודל מסך וישר אח"כ היא רצה לערבב את המרק\להפוך את
השניצלים\להקטין את האש של הקציצות. ה 32 דקות הבאות זה בדיקת מוטוריקה עדינה והבנת
הנקרא לליבי או הקראת ספר (באורך מלא)
לגור בקצב של קריין חדשות ברשת ב'. כמובן ששיחה היא לא שיחה אם היא לא מסיימת עם
הערה כמו "תגידי, את חושבת שאולי במקרה יש מצב שיכול להיות שגור צריך טיפ
טיפונת פיצפונת להסתפר?" (היא קצת מפחדת ממני) או "תגידי – אולי כדאי
שנויה תלבש משהו קצת יותר חמים לבה"ס?" או "תגידי – מתי בפעם
האחרונה בדקת לליבי גובה ומשקל?". כמובן שהכל מלווה בציקצוק שפתיים ומצח
מקומט (ברוב השיחה אנחנו רואים בעיקר את המצח – משום מה המצלמה מפוקסת על כל דבר
מעל גובה הגבות.)
אבל באמת זה נורא כייף – הילדים משוויצים בחוויות מהימים האחרונים,
ההורים שלי מתווכחים מה בדיוק גור אמר באנגלית (הילד מאוד משתדל אבל בנתיים רק הוא
יודע מה הוא אומר....) ואני מרגישה קצת פחות אשמה שקרעתי אותם מזרועותיהם בארץ
הקודש.
אז עד הביקור בארץ – נמשיך להיות תלויים בשידור ישיר עם תאורה מאכזבת,
סאונד מקוטע, חיבור אינטרנט מתנתק והמון צחוקים וצרחות של ילדים כשסבא וסבתא
מופיעים על המסך.
***הנה כמה תמונות שיגרתיות בשיחת סקייפ לארץ (הפעם עם אחי)...מי אמר טוסיק ולא ראה???
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה