עָרוּמְבָּלֶה בסקייפ

אין כמו נפלאות הטכנולוגיה. במיוחד כשאנחנו רחוקים כ"כ ממרכז העולם שלנו.

מתה על הסלולרי, האייפד, פייסבוק והכי הכי הכי – סקייפ.

אני מדברת עם ההורים שלי כמעט כל יום בסקייפ באותה שעה. שעת "לא לא הערת אותי, רק שכבתי בעניים עצומות" של סבתא חבי ו"זה בסדר אני אני יכול לדבר איתכם ולנהוג" של סבא מיקי.

כמובן כבר מזמן הפוקוס זה לא אני אלא הילדים. אני יכולה להיות מול המצלמה, עיניים עוד נפוחות מהלילה, אף אדום משפעת, שפתיים סדוקות מהקור וחתך מדמם מהמצח וכפי הנראה אמא שלי תשאל אותי "למה יש לקטנציק גרגר חול על הסנטר?".

אני משתדלת לעלות לאויר כשהבית רגוע, מסודר (לפחות פינה אחת שאותה הם רואים), הילדים במצב רוח טוב ואני הספקתי להתקלח\להתלבש\להתאפר. מכיוון שהסיטואציה הזאת כמעט ואף פעם לא קיימת אני מנסה לכוון לשתיים מתוך ארבעת האפשרויות.

כשאני עם אבא שלי – השיחה מאוד יעילה – הוא מספיק לסגור עסקה, לשלוח פקס, למיין תמונות בפיקסה ולהאשים את אמא שלי שהיא שיחקה שוב עם המצלמה של המחשב תוך כדי ואני מספיקה להחליף חיתול, לשים מרק על האש, להוריד את ווטסון לטיול ולהשכיב את ליבי בו זמנית. כן, אנחנו גם מתעדכנים וסבא מיקי דרך המצלמה המקרטעת של הסמסונג הנייד שלי יודע לקלוט "תגידי, המדפים החדשים בקצה החדר – גילי חיזק אותם לקיר?", "תגידי – הטלוויזיה שלכם – זה 1234 אינצ' או 8954.4 אינצ'?".

כשאני עם אמא שלי – ה 24 דקות הראשונות הם התעסקות עם המצלמה\מיקרופון\אור רקע\גודל מסך וישר אח"כ היא רצה לערבב את המרק\להפוך את השניצלים\להקטין את האש של הקציצות. ה 32 דקות הבאות זה בדיקת מוטוריקה עדינה והבנת הנקרא לליבי  או הקראת ספר (באורך מלא) לגור בקצב של קריין חדשות ברשת ב'. כמובן ששיחה היא לא שיחה אם היא לא מסיימת עם הערה כמו "תגידי, את חושבת שאולי במקרה יש מצב שיכול להיות שגור צריך טיפ טיפונת פיצפונת להסתפר?" (היא קצת מפחדת ממני) או "תגידי – אולי כדאי שנויה תלבש משהו קצת יותר חמים לבה"ס?" או "תגידי – מתי בפעם האחרונה בדקת לליבי גובה ומשקל?". כמובן שהכל מלווה בציקצוק שפתיים ומצח מקומט (ברוב השיחה אנחנו רואים בעיקר את המצח – משום מה המצלמה מפוקסת על כל דבר מעל גובה הגבות.)

אבל באמת זה נורא כייף – הילדים משוויצים בחוויות מהימים האחרונים, ההורים שלי מתווכחים מה בדיוק גור אמר באנגלית (הילד מאוד משתדל אבל בנתיים רק הוא יודע מה הוא אומר....) ואני מרגישה קצת פחות אשמה שקרעתי אותם מזרועותיהם בארץ הקודש.

אז עד הביקור בארץ – נמשיך להיות תלויים בשידור ישיר עם תאורה מאכזבת, סאונד מקוטע, חיבור אינטרנט מתנתק והמון צחוקים וצרחות של ילדים כשסבא וסבתא מופיעים על המסך.

***הנה כמה תמונות שיגרתיות בשיחת סקייפ לארץ (הפעם עם אחי)...מי אמר טוסיק ולא ראה???

Slip Sliding Away | שבת מושלגת ומושלמת

טיול יום | Williamsburg, Brooklyn

אמרו לי "את חייבת ללכת ל Williamsburg - ""ה" שכונה בברוקלין. ואז תיקנו את עצמם ואמרו "ה" שכונה בניו יורק. אין דברים כאלו. ממש קהילתי, שיקי, cutting edge, והדבר הבא שעוקף את מנהטן בסיבוב.

לקחתי יום חופש (כן כן מהעבודה ), הפעלתי את גוגל maps (הגי פי אס קצת התבלבל כשחיפשתי משהו מחוץ לגבולות האי) ואחרי מסע כומתה לקו סבוואי הנכון, חציית שני גשרים ומסילה עילית ירדתי ב "ה" שכונה. 

הלכתי, ראיתי, משמשתי, אכלתי, צילמתי, קניתי וחייכתי. אחרי שעתיים וחצי עליתי בחזרה על הסאבווי וחזרתי הביתה. מודה - יפה. מרשים. קולי. עם המון פוטנציאל. אבל.....זה לא מנהטן. טוב לחזור "ה"ביתה.

שלג במינוס 10 מעלות | ניו יורק סיטי בינואר

ילדים זה שמחה | תמונות חורפיות של שיגרה

Intercourse on New Years Eve

לקראת סוף חופש קריסמס, מכיוון ש 24 שעות עם הילדים במשך 7 ימים רצוף לא הספיקו, החלטנו סוף סוף לצאת ממנהטן ולהרגיש קצת country. על פניו נשמע פשוט - אבל זה בפועל כמו לשכנע תל אביבים להתארגן בפסח וליסוע לצימר בצפון - כאילו הם יודעים שזה "מה שעושים" אבל לא ממש מבינים למה.

אז הוצאנו את המזוודות מהבוידם (שזה בעצם חדר שירותים שלישי - לא ברור לי למה בדירה בגודל של נמלה מתה צריך שלושה חדרי אמבטיה....), הזמנו רכב באינטרנט, חיפשנו איפה יהיה רק מינוס 4 מעלות ולא מינוס 34 מעלות,הצמדנו אלינו עוד משפחה - שלא רק אנחנו נצטרך לסבול את הילדים שלנו, ודאגנו לווטסון לבייביסיטר שגילי קיווה שברגע האחרון אעדיף שווטסון יבוא איתנו והוא ישאר איתה בבית.

מכונים לצאת לדרך - סבבה. רק צריך שגילי יעלה על מעבורת לניו ג'רס - כדי להביא את האוטו השכור (מחירי השכרת רכב בניו יורק שווים לשהקעה בבית נופש בזיכרון), צריך להבין איך גם מגפי הפרווה, מגפי הגשם, מגפי הבית ומגפי השלג של נויה יכנסו לתיק יד שהקצבתי לה, איך לשכנע את גור להפרד מהסקוטר שלו שאיתו הוא זז לכל מקום אפשרי בעיר (וגם בדירה) ולעשות לליבי הכרות עם כסא אוטו שעד כה היא לא ערה לקיומו (במונית היא בדרך כלל מקפצת איפהשהו ביננו לנהג ההודי).

האוטו הגיע, 34 תיקי יד קטנים מוכנים  להעמסה (לא לקחתי מזוודות - כי נוסעים "רק" ליומיים אז ממש לא צריך !!!! עלק.....) והילדים עדיים לא ממש מבינים למה חייבים בכלל לצאת מהדירה (ניסיתי להסביר שעל 30 שעות בוב ספוג וטיול לקפה השכונתי כדי שווטסון יעשה קקי אי אפשר לכתוב חיבור "מה עשיתי בחופש")

נכנסנו לאוטו, גילי התניע ואחרי 7 דקות רצופות של נסיעה ליבי כבר צורחת ברמות של עוד דקה לשכת הסעד שולחת עובדת סוציאלית, גור ירוק לגמרי ועושה כיחכוחי הקאה (כבר 5 חודשים לא היה באוטו) ונויה כבר ברקיע השביעי נוחרת קלות על כרית בצבע ורוד נוצץ (התפוח לא נופל רחוק מאמא שלו). כייף גדול - ככה עכשיו שלוש וחצי שעות.


אחרי כמה עצירות, עיירות אפורות והרבה נוף מושלג - חוש הכיוון של גילי מלווה בקולות סקסיים של אשת ג'י פי אס  הגענו ליעד - Intercourse , Pennsylvania. קלטתם את השם - אינטרקורס!!!!! לגילי ישר השתפר המצב רוח ואני הוספתי עוד דבר ל to do  list שלי.

מה בתיכנון?
 Amish Country  - חברה קתולית סגורה שמאמינה בפשטות ולא בקידמה עם סט בגדים אחד בלבד לכל בן אדם - נויה ישר איבדה עניין וגור "רק רציתי לבדוק" מה קורה אם מוצאים את הזיז שמחבר את הסוס לעגלה.
לינה בביקתה (צימר) ענקי ומאוד cozy ויום בממלכת השוקולד של Hershey.
לא סתם אומרים של Intercourse and Chocolate הם שילוב מעולה.

בין לבין היה גם את סילבסטר לחגוג - ממש מסיבות לתוך הלילה עם האמישים הפרועים, 5 ילדים היפראקטיבים,ו 4  הורים
שמנסים לטשטש את אירועי היום עם כוס שמפניה איכותית (שיוצרה במורד הרחוב) ואחרי שלושה שלוקים כבר מנקרים על הספה כששאריות Cheerios נדבקים ללחיים.

כמובן שהדרך הביתה היתה קלי קלותה - בערך כמו מלון הסלע האדום באילת באוגוסט,  ושוב הוכיחה לנו מה שכל תל אביבי כבר ידע מזמן - שאין ממש סיבה לצאת מהעיר הגדולה -  גם לא בעד שום  intercourse  או שוקולד בעולם.