אני גדלתי עם 3
אקסיומות בבית:
- לא אומרים על אבא "הוא"
- לא מעירים את אמא בין 2-4 בצהריים (רק אם הבית עולה באש)
- כל יום כיף משפחתי מתחיל לפני זריחת החמה – בד"כ לפני שש בבוקר
בבגרותי, כל
אקסיומה בנפרד, גיליתי שהעולם לא חרב, לא עומד מלכת וממשיך כהרגלו אם עוברים על
אחת מהם. ופה בערך הסתכם מרד הנעורים שלי – קראתי לאבא שלי "הוא" (אבל ממש בשקט לבד בחדר), הערתי את אמא שלי
בצהריים (גם זה רק פעם אחת ובאמת הייתה פה סכנת חיים אמתית אחרי שעשיתי זאת) וממש
לפני החתונה גיליתי שאפשר לקום לפני הצהריים ולרדת לצלול ולא חייבים להעיר את
הדגים ב5:30 בבוקר. הם עדיין יהיו שם.
ובכל זאת, לפני
שבוע בדיוק מצאתי את עצמי עומדת מעל מיטת
ביתי הבכורה ב 6:45 בבוקר יום ראשון מנסה להעיר אותה במשפט משכנע "יאללה
קומי, יוצאים למינוס 3 מעלות, להידחף ברחוב בין 7834 איש כדי לראות תהלוכה של
בלונים מנופחים משנות ה 70 בצורת דורה וספיידרמן , את חייבת להתארגן מהר כדי ש"נספיק".
"
ממש משפט שמילא
אותה בהמון מוטיבציה.
והקטן שבד"כ
בכך יום נתון קם ב6:12 דקות ומודיע לנו אם יש חושך\אור\קקי דווקא היום חורפ בנחירות
של זקן בן 83.
אבל מה לא עושים
כדי לחוות את "ה" חוויה בתפוח הגדול – כל Thanksgiving
(חג ההודיה – בו האמריקאים מודים שהתמזל מזלם
לכבוש את אמריקה מהאינדיאנים ולחגוג זאת ע"י אכילת תרנגול הודו, שתיית בירה
וצפייה ממושכת במשחקי פוטבול) סוגרים את אחת השדרות הגדולללות – השנה סגרו את ה
שישית (למתעניינים) ושולחים לאורכה שיירות ארוכות של נציגים שכל תפקידם הוא להחזיק
חוטים שבקצה מחובר בלון אויר ענקי בדמות בעלת חשיבות עילאית שמייצגת את ההווי
האמרקאי – קרמיט, פוקימן, בוב ספוג וכו.
ואנחנו (טוב – אני)
החלטנו שחייבים גם את זה להוסיף לרשימת "עשינו" כל עוד אנחנו פה.
לשמחתנו (או יותר
נכון - מזל הילדים וגילי) חברים טובים פה
הם גם חברים טובים של הבנק שבמקרה יושב על השדרה השישית שבמקרה יש לו חדר ישיבות
גדול שפונה לרחוב ועשה את טעות חייו שהזמין משפחות "דלות אמצעים" שבין
לקוחותיו להנות מהמצעד אבל נטול המונים, קור ועמידה ממושכת על הרגלים.
אז אחרי שקיבלנו
הזמנה פורמלית וחגיגית ("יאללה – בואו איתנו – יהיה בסדר") מאופיר
(המלך) ומיכל (המדהימה) התיjצבנו ב"חדרון" שהקצו לנו שבו הכינו גם במקרה
פריסה "דלה" של ארוחת בוקר (קורנפלקסים (סיני מיניס, קווקר, קלוגס,
מוזלי), מאפים (קוראסון חמאה, קוראסון שוקולד, קוראסון שקדים, מאפינס בננה, מאפינס
פרג, לחמניות מתוקות), פירות (יער, טרופיים, וסתם תפוחי פינק ליידי), קפה (אספרסו,
לאתה, קפוצינו,נטול) תה (Don’t even get me started ),
מיצים (תפוזים , תפוחים, אשכוליות, לימונדה ) ומשהו טיפה מתוק ככה להרטיב את השפתיים
– פנקייקים.
מצאתי את השולחן
הכי הכי רחוק מכל אדם אחר (ובדיעבד – טוב שכך) ובילינו בוקר קסום של אוכל (בראש
ובראשונה), של מחזה מרהיב (ראו תמונות) של שינה (ליבי – כמובן) ובעיקר של חוויה חד
פעמית עם חברים נהדרים שבלעדם לא היינו מחזיקים פה מעמד ואירוע שכל כולו New York !!
איזה מלכים אתם!
השבמחק