יום שני, 1 באוגוסט 2016

נחיתת אונס



כשחשבתי לתעד את הטיול הגדול לכל העולם, או לפחות לחמישה אנשים שקוראים את השטיויות שלי,לא ידעתי איך תיאורי הנוף והטלטלות עם שלושה ילדים יכולים להיות מעניינים. קיוויתי לקצת אקשן כדי להכניס פלפל לטור. אולי איזה מריבה עסיסית ביני לבין הגבר גבר (שבה כמובן אני צודקת), איזה התאהבות קלה (קלה!) בין המתבגרת לאיזה ג׳וניור ריינג׳ר בנט׳יונל פארק או סתם איזה ליוויתן,נמר,אוכל נמלים שיקלע לדרכינו.

אז זהו….שמישהי שם למעלה כנראה שמעה את תחינותי והחליטה להענות להן. ביום הראשון לטיול. בחמש שעות הראשונות. לגבות.

ניר דת׳ אקספיריינס אול דה ווי.

בבוקר הנסיעה עזבנו דירה ניו יורקית ריקה מתכולתה, עם מבט אחרון אל הנוף, סיבוב אחרון לקפה השכונתי וחיבוק לדורמן (הוא אשכרה היה עם דמעות בעיניים. לפחות ככה דמיינתי) ופסענו מעבר לסף לתמונה אחרונה מרגשת (אבל גם עייפה ועצבנית) עם דלת הבניין - ממש חומר לדף הראשי של טיים מגזין.

עם 4 צ׳ימידנים (אני אוהבת תיקים מאתגרים, עם נפח של ממותה בוגרת, גלגלים שמחזיקים מעמד מהמדרכה עד לאובר, וידיות קורעות ידיים), תיק תרולי
(רק לדברים המעונבים שלו למשרד: 3 שמלות שלי, 5 זוגות עקבים, שמלת שושבינה אחת, מגפי עור עד הברך, ושתי עניבות), עגלה צולעת (בכל זאת עברה את כל ניו יורק ועוד קצת) ובוסטר לאוטו (שלא ממה היה בשימוש ב-7346 הקפצות במוניות ו-254 נסיעות אובר).נדחסנו למיני וואן בדרך לשדה התעופה עם תחושת מחנק בגרון והתרגשות קלה בבטן כי אין כמו טיסה עם קונקשיין למשפחה מרובת ילדים לגבש ולאחד. אושר גדול.

טיסה ראשונה עברה בשלום - רק הקאה אחת, שני ריבים, קפה שלו שנשפך עלי, מיצוי כל המשחקים שארזתי לילדים ב-23 דקות הראשונות ומסך טלוויזיה אחד שלא עובד.

נקסט - טיסה שניה, רק שלוש שעות קצרות ואנחנו בבית. סוג של.

מתקרבים לנחיתה, אני כבר מתייפייפת לכבוד הדובים והיער ופתאום אאוט אוף נו וור - המטוס מרביץ אזימוט הפוך ומתחיל שוב להמריא כשקולות חביטה עזים נשמעים על המטוס. אני מסתכלת מסביב, כולם רגועים ועסוקים בשלהם. ככה גם הילדים - היא עמוק במיוזקל עם פוזות סלפיז ׳שרק אלוהים יעזור לה׳, האמצעי עסוק בפירוק הפאנל של מסך הטלוויזיה עם חפיסת שוקולד מהבית, והקטנה נמרחת עלי כאילו אני מזרן מתקפל כשהראש לוחץ ישירות על שלפוחית השתן שלי ואני רואה כוכבים.

המטוס מתחיל בטלטלות לא קלות, טו סיי דה ליסט, ועדיין בנסיקה שלא היתה מביישת את חללית הצ׳לנג׳ר בימיה היפים יותר. מתחיל טיפה להלחיץ, לא כ״כ ברור למה התכוון הטייס, ואני מנסה לתפוס את מבטו של בעלי שיחייה (אמן סלע). הוא מסתכל אלי בעיניים מצועפות, ללא מילים אנחנו מבטאים את אהבתנו, מודים לחיים שנינתנו לנו, מברכים על הילדים, חושבים על הורינו בארץ ושולחים אחד לשני חיבוק עמוק וחזק מעבר למעבר.

נראה לכם??

הוא מסתכל עלי - אני מסננת בערס משהו על הקפה שהוא שפך עלי, הוא באגרסיביות קלה (קלה!) לוקח לגדולה הסלולרי כי הפוזות למיוזיקלי כבר עברו את הטעם הטוב, אני עם הקיא כבר בגרון מנסה בחזרה להרכיב את המסך למושב כשלפני והקטנה מחזקת את אחיזתה בשלפוחית שלי שאוטוטו הולכת להשפריץ לכל הכיוונים. ס׳אמק.




לא כ״כ ברור מה קורה במטוס אבל אחרי אי אלו דקות (או שניות או שעות, אין לי מושג) הטייס, בקול הכי שרמנטי שאי פעם שמעתי ,מסביר משהו משהו משהו משהו בלה בלה בלה שנוחתים בשדה לכותחפשואתהחבריםשלכם שהוא בערך 9834 קילומטרים מהיעד המקורי.

״אבל רק שתדעו, מכיוון שהנחיתה פה לא היתה מתוכננת, צוות כיבוי אש, משטרה, חבלנים, אמבולנסים, פרמדיקים, 2 אסטרונאוטים ווטרינר אחד יקיפו את המטוס לוודא שהכל בסדר״, ממשיך הקול השמרנטי (עם תוספת חלושס קלה), ״אבל אין לכם מה לדאוג״. ״אה……ומכיוון שנחתנו בתיזלשלוך (תוספת שלי) והמדרגות הכי גבוהות פה הם עבור טיפוס לקומה השניה של האסם (גם תוספת שלי), אתם תצטרכו לרדת מהמטוס בסלטה כפולה עם נחיתה 8 בסולם האולימפי בעזרת כבאי קנדי חתיך הורס עם ריבועים בבטן (שוב, תוספת לי אמן סלע).

ואכן, ירדנו מהמטוס למנחת שמוקף בערימות חציר וריח הפרות באויר בעזרת כבאים, כשהפרמדיקים שועטים לעברינו עם תיקי טראומה וכל 144 מהנוסעים הלכו לחכות בטרמינל שבעיקר מיועד למעוף האווזים פעמיים בשנה.

מאון לאון, הישראלית שבי, הצליחה לשכור את הרכב היחידי שהיה ברדיוס של 543 קילומטרים והגבר גבר, גם כי הוא ממוקד מטרה, אבל גם כי הוא קצת מפחד ממני, דהר 6 שעות אל תוך הלילה ליעד הסופי שלנו, נטולי מזוודות (המתגברת היתה בדמעות כשהלקים נשארו מאחור) אבל עם מצב רוח טו אוב, נגיד.

זהו, ככה התחיל היום הראשון של הטיול הגדול. אבל עזבו אתכם, הכל שטויות. העיקר שהפאן החזיק מעמד 3 ימים והלק ג׳ל הסגול מתאים בול לפסגות המושלגות.

חוץ מליהנות מכל רגע במנהטן ועדיין גם לקטר, חן מנהלת בלוג ״באמאשלי בניו יורק״ ובו המלצות סיורים, חוויות משפחה וסיפורי אמהות בעיר הגדולה.



יום חמישי, 28 ביולי 2016

מתרפקת על המורה להתעמלות

ביום האחרון ללימודים, כבר לפני כמה שבועות, הגעתי לשער בה״ס עם טייץ׳ שחור, משקפי שמש ענקיים ופקק ענקי בגרון. נשמתי עמוק אבל גם זה לא היה קל. ההורים עמדו מסביב, היה חם והיה זמזום כזה של ציפיה לסוף השנה יחד עם ׳אנחנו לא מאמינים שעוד שנה נגמרה׳. אני פשוט עמדתי. לא יכולתי להוציא מילה. ידי משולבות וזיעה יורדת לאט מהעורף.
צילצול והשער נפתח. בפעם האחרונה השנה המון ההורים נע לאט פנימה לחצר כשחלק מהילדים כבר ירדו למטה מהכיתות. אני מיישרת את משקפי השמש גבוה על האף ומרגישה שכבר אני לא יכולה להתאפק. נושמת עמוק וסופרת בלב. רק עוד קצת, הביתה וזהו. 


אני מתקדמת לאסוף אותו מהכיתה שבקצה השני של החצר ומבעד לעדשות מנסה לקלוט חצי תלתל. ההמון מסביבי גועש, ילדים קופצים, מורים מחבקים, הורים שמחים. ואני רק רוצה לעוף משם. 
זהו, זה נגמר. אני לא מאמינה. אף אחד לא מכריח אותי. קיבלתי החלטה לבד. אבל אני כועסת. אני חרדה ברמות על. אני עצובה. עצובה על הכל. על מה שהיה, שיהיה ומה שלא. אני תוהה אם כל מה שהיה היה חלום, פרי דמיוני או פנטזיה. לא יכול להיות. אבל היה. נגמר.
הכיתה שלו עוד לא ירדה לחצר ואני בנתיים מדפדפת בטלפון כדי לא ליצור קשר עין עם אף אמא אחרת. עוד אין לי את הכוחות להתמודד. 
אני נושכת את השפה והנחיריים שלי מתקשים. אני בולעת פעם ועוד פעם אבל לא מצליחה לעצור את הצריבה בעיניים. 
נחיל ראשון בורח וזולג על הלחי. אני מהר מנגבת. אחריו עוד אחד בורח למרות מחאותיי והניסיונות חסימה. 
דמעה ראשונה, שניה ועכשיו כבר זרם קל ושקט. עוד אף אחד לא רואה.
אני משחזרת בראש את סרט השנים האחרונות. המגורים, הטיולים, הלימודים, החברים, החיוכים. הכל נקטע. חד וחלק. בלי להסתכל אחורה, כמעט. הכל כאילו לא היה חוץ מפיקסלים דיגיטלים, אם לדייק כמעט 35,000. 
אני קוטעת הכל. מתחילה מאפס, אבל לא ממש. לוקחת אותם מהבית בדרך לא דרך ללא נודע. לחדשות רעות. למשהו אחר, טוב יותר רע יותר. אונלי טיים וויל טל. 
חברות קולטות אותי ורק נעמדות ליד עם חיוך מתנצל. אף אחד לא אומר כלום. עוברים לידי המורים וזורקים חצי חיוך. כל אחד בענייני סוף השנה.
ההוא שלי כבר השתחרר מהמורה ומשתולל עם חבר. לא מצליחה אפילו לפתוח את הפה ולקרוא לו. מתי שוב אראה אותו ככה משתולל כמו מלך העולם? זה יקרה….אבל מתי?? צריכה שטר ערבות לכך ע כ ש י ו. מנסה לצלם את התמונה כמזכרת של היום האחרון. יש לי גם כזאת ביום הראשון. גם אז האושר, חשש, פחד, עצב והתרגשות התערבבו לי. 
קמה, מיישרת את החולצה ומתחילה לשים פעמי לשער. כבר טו מאצ׳. אני על הקצה. עושה צעד לקראתו לתפוס אותו ולזוז. מולי נעמד צל. אני מביטה ורואה אותו. המורה להתעמלות הנערץ ע״י התלמידים, זה שההורים קצת מפחדים ממנו והיחיד שמתחיל את שמו ב״מיסטר״. הוא חוסם אותי. לא נותן לי לעבור. לא נותן לי להתקדם לכיוון הבן שלי ולהתחמק.
הוא תופס לי את הידיים ומלפף את שלו סביבי. חזק. מתחזק. כשאני לא מצליחה להשתחרר.  הגוף שלי קופא. 
ואז תוך שמינית שניה, אני  מתפרקת. כמו ילדה בכיתה א׳. הדמעות פורצות, גיהוקי הבכי מתגברים, ואני מועדת בתוך חיבוק דוב של מיסטר הרליהי המאפיר בן החמישים. הוא מחביא אותי בצד ונותן לי לשחרר הכל: האושר של הילדים, הזוגיות שפרחה, הגיבוש המשפחתי, האתגרים הייחודיים, הקשיים שעברנו, הביקורים והבריחות למחוזות אחרים, הסופות, החידושים, החיים בניו יורק סיטי.
הוא מחבק ולוחש קלישאות על התחלה חדשה, ביקורים בשכונה והרפתקאות. כל מה שאני רוצה זו שיגרה רגועה, את דירת המטר על מטר ופיקניק על הנהר כל יום שישי עד השלג הראשון. 
בנתיים הקטן קולט אותי , תופס לי את היד ואומר ׳מאמי, דונט קראיי׳.
מנגבת את הדמעות עם השרוול של ראלף לורן ומרימה את הראש.
מיסטר הרליהי וגור. שני הגברים שעוזרים לי בצעד הראשון לקראת הלא נודע

עוזבים את ניו יורק. פרטים בהמשך.

יום שלישי, 26 ביולי 2016

לא עוזבת את העיר

אני עוזבת את ניו יורק. אאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההה.
זהו. הוצאתי את זה מהסיסטם שלי. נקסט. מובינג און.
כשהחלטנו לנטוש את העיר ששימשה לנו בית ומקלט ב4 שנים האחרונות כמובן שלא יכולנו להקל על עצמינו ולעשות מעבר חלק עם טיסת נונ סטופ NYC TLV. למה שסתם נארוז מזוודות, נקח אובר לשדה, נטוס 12 שעות עם ההחלטה הרת גורל של צ׳יקן או ביף וננחת ללחות הנהדרת של אוגוסט בתל אביב. מה הכיף בזה?! בואו נכניס קצת אקשן לעניינים.
יאללה באלגן.

לפני כמה חודשים שניה לפני שנכנסתי לאקספדיה, גוגל פלייטס, טרוולוסיטי ובסוף כמעט התייאשתי והתפתתי  להרים טלפון למירי מאלנבי טורז, החמוד אמר ״אולי נעשה איזה טיולון לפני?!״ …..הוא לא היה צריך לסיים את המשפט (He had me at ‘hello’)  ואני כבר טיפסתי על המיטת קומותיים של ההיפראקטיבי לשוטט במפת העולם שקניתי לו (לי….) ליום ההולדת. 
איסלנד? ארגנטינה? תאילנד?…..ילוסטון. סגור!!! 14 טלפונים אח״כ לג׳ואן מהשירות לקוחות של ההדקוורטרז של השלוחה הצפונית של הסניף הראשי של parks and recreation (לא הסידרה….אני חושבת….) של שירות הפארקים הלאומיים….אירגנתי לנו מקום של כבוד בביקתה הראשית עם חמש מיטות שדה שלמות שכוללות השקמה להעלאת הדגל ודקלום שבועת הצופה. פינוק אמיתי. סגור!!!
סבבה - אפשר להזמין עכשיו כרטיסים לארץ. רגע? מה אתה אומר? אתה צריך ׳לקפוץ לסן פרנסיסקו׳ למשרדים?  אין בעיה. מיולוסטון נעשה הופ, סקיפ אנד אה ג׳אמפ ונעביר כמה שבועות בסן פרנסיסוק. קשה קשה אבל מה לא עושים כהקרבה למען הבעל והפרנסה. פחחחח. את הילדים נתקע בקייטנות נוסח הסיליקון וואלי (סטאג׳ אצל צוקרברג ושבוע התמחות אצל סרגיי) ואני אבלה את הבקרים באכילת חביתות ללא חלבונים על בסיס סויה אורגנית שעשויה מנבט חיטה שגידלו על גגות ממוחזרים ע״י אמהות מאושרות תודות לקנאביס רפואי חוקי. 
טוב, עכשיו אפשר לארץ? אה…רגע אחותי מתחתנת ממש באיזור (כי הרי אמצע ספטמבר זה זמן אידיאלי למשפחה עם 3 ילדים לעזוב הכל ולהשבע אמונים על החוף)….טוב….סבבה…..נרד דרומה, נפגוש שם כבר את כל החמולה ונשתכשך באוירת אופרה ווינפרי וג׳יניפר לופז כששערינו מתנפנף ברוח לצלילי here comes the brides. לא, זו לא שגיאת כתיב. בקליפורניה כמו בקליפורניה. 
והארת המחבר - זה לא ממש נחשב ׳חופש׳…אלא חובה משפחתית. לא?!
 ואם כבר חתונה צריך האנימון. לא צריך להתקטנן למי בדיוק  - העיקר שזה כולל חוף ים, שני עצי דקל וסבא וסבתא שלוקחים פיקוד על 3 ילדים (הם עוד לא כ״כ מודעים לכך….אה…בעצם….עכשיו כבר כן). משהו כזה לוא קי, צנוע, בלי הרבה רעש וצילצולים. רק איזה מטר על מטר של קצת חול ואולי איזה שלולית קטנה. לא אכפת לי גם איזה כסא נוח אבל גם סתם ערסל זה סבבה. ואוכל אנחנו יכולים גם להביא מהבית אבל אם במקרה יהיה שף פרטי ולא תיהיה ברירה והוא כבר הכין והשקיע, אשקול לאכול את הלובסטר המקורמל עם ברוטב קלאמרי מאודה בניחוח לבנדר טיבטי. איים ג׳אסט סיינג.  הוואי היר ווי קאם (אין טעם לטוס במיוחד לקריבים אם קאווי זה ממש מעבר לסיבוב). 
אוקי אוקי אוקי, מבינה - חייבים לחזור למציאות  ולעבודה. מקובל. הוא צריך כמה שבועות במשרדים בסין. מי אני שאגיד לו לא….(אני כבר מפנטזת שיטוטים לאורך החומה, דים סאם בכל שעות היום והקלות בה אוכל בכל עת לאתר ילדים ג׳ינג׳ים בין ההמון שחור השיער). כן, מסכימה איתו - הוא ׳חייב׳ להיות גם במשרד בשנגחאי וגם בבייג׳ינג…אין ברירה. חייבים. ממשיכה להקריב גם פה.
רגע מה? שבוע חופש הפועלים? בדיוק כשאנחנו מגיעים??? מה נעשה? אוי לא! אז נחכה….נחכה בסבלנות עד שהסינים יועילו בטובם לחזור לעבודה (יש לי הרגשה שעדיין למרות הכל רמת הפרודוקטיביות שלהם גבוהה משלנו בין ראש השנה לסוכות…..נו ג׳אג׳מנט). נחכה….נחכה….נחכה איפשהו בסביבה….סתם באיזה מדינה קטנה …..ככה ל3,4,5 ימים.סגור. ויאטנאם 9 ימים. בקטנה. מרכז, צפון, רכבת, שייט, שדות אורז, שבטים, וwifi רק ככה להעביר את הזמן. 
אוקי, זהו, כבר הגזמנו לגמרי. עכשיו ישירות לתל אביב. סוגרים, מודיעים לכולם. בלי חרטות.
מסביב לעולם ב75 יום. 
רגע….ברגע זה נכנסה ידיעה מהשטח:  מחפפים אותנו מהדירה במנהטן שבוע קודם (משהו שקשור ללסגור חודש מלא או שלא נתנו לדורמן מספיק בקריסמס בונוס)…..זורקת פנימה גם את הרוקיז הקנדים…למה לא?!.מסביב לעולם ב 83 יום.
stay tuned
. עדכונים השטח

ֿ.