Kauai, Part 1

דאגות הפשמינה בחופשה משפחתית

אין כמו איחוד משפחות לרומם את הנפש. במיוחד שכל נפש מגיעה מהצד השני של העולם. החלום הרטוב של כל סבא וסבתא. חלק מניו יורק, כמובן, חלק מהארץ, חלק מסנטה ברברה וחלק ממדינת תל אביב, ששם הם כבר שנה בני ערובה של הרכבת הקלה. כולם מתחת לקורת גג אחת. לא חולקים מיטות אבל כמעט כל דבר אחר. שולחן אוכל גדול, בריכה כייפית בגינה, בישולים משותפים במטבח, פינת טלוויזיה, חדר כביסה, חדרי שירותים, מסדרונות צרים, וזווית אחת ספציפית שבה קולטים ווייפיי. אושר גדול. אין כמו שיתוף פעולה של 9 מבגורים ו 3 ילדים לתהליכי קבלת החלטות יחדיו בהתנהלות שבועית של חופשה. קלי קלותה. 

הצגת ראיות 

אקזיבית איי: ארוחת בוקר 

השעה 10:40 בבוקר, הקטנים ערים כבר מ5:43, סבא סבתא ערים כבר דקה וחצי אבל טוענים שהם בכלל לא ישנו כל הלילה אבל הכריחו את עצמם להשאר במיטה עד 4:32, כשסימני הכרית על הלחי שלהם מרמזים אחרת, והמתגברים (שזה כולל כל נפש בבית ללא ילדים בין גילאי 12-31) הרגע יצאו מהחדר בפרצוף שף ״שלא תעיזו אפילו להסתכל לכיוון שלי ותשמרו רדיוס של לפחות 250 מטר רבוע״. 

המבוגר האחראי, בעלי הגבר הגבר, שפינטז בחופשה כל בוקר על פריסת חצי פנסיון שכוללת בייקון, בייקון מעושן, פוואה גרס, אומלט בשרים וטיפה ככה חלבונים, שקשוקה, בתירוץ שהילדים צריכים משהו קטן לאכול, מרים את הכפפה, כי הבין כבר שמכל אחד אחר לא תבוא הישועה, מקסימום אני אוציא לו יוגורט דל שומן שנשאר במקרר האייר בי אנ בי מהדיירים הקודמים, איפשהו בין הקטשופ שפג תוקף במרץ 2014 לממרח עגבניות מיובשות (שהם קנו כי זה נראה מגניב בחופשה אבל ברור שאין לזה ממש שימוש ולא ייפתח מעכשיו עד דראון עולם). 

ועכשיו, ממש ברגע זה הוא עושה את הטעות המרה, שהוא קולט בשניה שהוא מוציא את ההברה השניה מהפה. 

״אז…מה בא לכם לארוחת בוקר?״ 

אמא שלי: ״נהדר, אתה מכין משהו? (היא מביטה בחתנה בעיינים מעריצות) יופי - סוף סוף ארוחת בוקר כמו שצריך, עד עכשיו אנחנו רק מנשנשים.(לא משנה שאתמול ביתה בכורתה הכינה לה באופן אישי פריסת בייגל טוסט, חביתה, סלט ירקות קצוצים קטן ליד וקפה (פעמיים, - כי הראשון יהיה עם 3 מ״מ יותר מידי חלב וזה גורם לה ״לכחכוך נוראי בגרון שנמשך עד שאני הולכת לישון, לא שאני ישנה״)״. 

אבא שלי: ״אויש….ממש לא צריך, אני מסודר״ אני קולטת שהוא הרגע סיים את היוגורט ההוא מהמקרר וכבר מרחרח את הממרח עגבניות מיובשות שגם היצרנים מעולם לא התכוונו שיפתח. 

אחי : ממלמל משהו עם הסיגריה הום מייד בזווית הפה והקפה השחור לידו כשהוא עושה קולות העלאת גרה קלים למחשבה של אוכל לפני 12 בצהריים. 

אחותי הקטנה, שגרה במדינת הבריאות, היוגה וגזר דין עונש מוות לכל המשתמש בשקיות סופר מניילון : ״מעולה, אז אפשר בוריטו צמחוני, ללא גלוטן, אבל לא מטוגן, עם רוטב צ׳ימיצ׳ורי, דל נתרן וליד זה אורז ויגן שעשוי מסויה גרוסה?״. 

הגבר גבר פוזל לעברי במבט של ״תגידי, זאת המשפחה שלך, אולי תתערבי??״ משולב ב ״אמנם אני מת עלייך וכבר אני מרגיש פה את סדקים במוסד הנישואין״ עם קמצוץ של ״הכל נרשם״. 

אני בנתיים יושבת בצד, מנסה להשתלב עם הטפט נוף טרופי שנות ה70 המאוחרות שבעלי הבית חשבו שיהיה שוס בקיר המערבי במטבח, ללא הצלחה יתרה. 

לקטנים הבטן כבר נצמדת לגב, חלושס שוטף את גופם והם מחווירים מרעב. ״אבא, אני רעעעעבבבב!!! בא לי צ׳יטוס ברוטב ביסלי עם טיפה קולה וליד זה גלידת וניל בגביע״. 

וזה כולו ב 12 שעות הראשונות של ה״ביחד״. 

עברנו כמה ארוחות בשלום, יחסי, רביצה משותפת בסלום, גם בשלווה, סוג של, ואפילו הכנת קפה לכולם…שגם פה דרש כישורים עילאיים לרצות את הכולם. 

אקזיבית בי: יציאה מהבית 

לא שממש חייבים, אבל צריכים לסמן ׳וי׳ על עוד פעילות משפחתית מעבר לבריכה, אוכל, רביצה, אייפד, שנ״צ ופתיחת וסגירת המקרר. הגבר גבר ׳וויל בג טו דיפר׳ ומבחינתו ׳איי הד הים את׳ בריכה. טוב, נו - אולי גם אוכל. 

״יאללה יוצאים״ 

אמא שלי שכבר מוכנה מ6:32 ״רגע, בעצם אני מחליפה מנעלי הליכה עירוניות לנעלי הליכה ארגונומיות ומביאה לי פשמינה כי ייתכן וה32 מעלות צלסיוס שבחוץ ייפלו ל29 וחצי וזה ממש עושה לי נפיחות בבטן״. 

המתגברת ״מה????כבר???? הרגע קמתי!!!! אוף.״ השעה 3 אחר הצהריים ״טוב…..שניה אבל….חייבת להתקלח, ואני חייבת לחפוף עם מרכך, שמפו, קוקוננאט אויל וגלייז ואח״כ עושה לק״. ״מה???נראה לך?? אני ממש לא יכולה פשוט לעשות קוקו, כאילו דה״. 

הגבר גבר קם מהספה כשכל כולו אומר כניעה שהוא יודע שאין פה עם מי ומה להלחם. הוא גורר רגליים לחדר בפרצוף עייף, טיפה מפוחד (ממני), ומיואש. מי הוא, מנכ״ל חברה בינלאומית, עם שני תארים, בתים ברחבי העולם, שחולש על 4 יבשות, שיעז למרות את פיו נגד דבר אישתו לגבי טיול משפחתי (מהצד שלה) כשהוא דחוס בין חמותו לחמו במושב האחרוני של מיניוואן עם מזגן צולע כשילדיו עושם קריוקי לכל שירי טיילור סוויפט בהטיית פארל וויליאמז? 

ואני עם מגרנה כבר שבוע, מההכנות של לפני, התוך כדי והמחשבה מהריקושטים של אחרי. 

הולכת להכין לי משהו קטן לאכול ב2:40 בבוקר וישר אח״כ לעשות סיבוב ארוך באוטו בלי בוריטו צמחוני, טיילור סוויפט או דאגשות הפשמינה. 

אין כמו חופשה משפחתית פעם ביובל. כבר מתחילה לתכנן איך אנחנו ממש לא מתחמקים מהבאה ;)

Ronnie's Wedding Speech, Sept 2016

Hi, My name is Annie and I am Ronnie's big sister. I'm sure you could tell by our resemblance. 

First, Id like to congratulate Lindsay and Ronnie and thank all of you for coming to celebrate with us. You've come form around the world to enjoy the festivities – we have here representatives from Germany, Israel, NYC, The bay area, LA and even from Simi Valley. So thank you. We are very excited . 

When Ronnie told me she was getting married, I was a little surprised. Also, I couldn’t really understand why.....after all she is 12. Oh....wait, no. She's 30.......I keep forgetting this. My little sister is not so 'little any more'. But still, I was kind of expecting a Little Mermaid party theme going on 

When Ronnie was born, I was already 12 yrs old. I guess my parents weren't really satisfied with what they had at home and decided third time s a charm.....and indeed they hit the jackpot with her. 

I can boast and say she'd always followed in my footsteps but actually she turned it up a notch or more precisely knocked it out of the ballpark each time. If I did my undergrad at one of the UC's she went ahead and did her masters. If I adopted a dog in San Francisco She adopted a cheetah in South America. If I was an instructor in basic training in the Israeli Army, She became a sniper on the front lines. So yes, she's the 'good' one in our family and dare I even say without looking my parents in the eye....probably the favorite one too. 

mom, dad. I've learned to deal with it :) (after lots of therapy) 

And now Lindsay, you are joining our family. We could not be any happier. But that only means I am going further down the totem pole. You are every Jewish mother's dream – educated and super smart, you come from a great family, you love dogs and....and you are super hot. 

But seriously Lindsay, coming into our family I wanted you to know we are just like any other family out there - 

We have the kooky but super loving uncle 

The high maintenance sister in law (that would probably be me) 

The pushover brother in law ( this is the sister in laws husband) 

A bunch of really loud kids (most of which are mine) 

And don’t get me started about your new in laws.....because they are right hre and they are my parents. 

Lindsay, you are perfect for my sister . I've heard that girls tend to look for someone that resembles their father......luckily that is not the case here :) You make Ronnie light up, go above and beyond and have become her whole family especially since the rest of us are so far away from her. So, thank you. 

Ronnie, Lindsay, separately, you are two special and remarkable people but together you are complete 

Going forward, both of you are very fortunate, not because of love, compatibility or taking long walks on the beach together, that too, but more importantly, For the rest of your lives 

You will not have to deal with the toilet seat being left up 

Find nose hair clippings in the sink 

Have to build a man cave in the basement 

And last but not least, when lost....you will both be happy to ask for directions. 

So, starting out, you are already ahead of the game. 

I'd like to raise my glass and on behalf of my family, mom and dad, my brother ori, our other halves, kids, cousins, and the rest of the Steinitz gang and wish for you to cherish your time with each other, love one another and stand together, communicate, put your love and family first and be blessed with a loving friendship and partnership. 

Here's to love, laughter and happily ever after.

6 שעות של שכרון חושים

״זה לא יושב לי משהו ככה להשאיר אותם לבד…..״ סיריאסלי???? הוא מתחיל עכשיו??? אני זאתי שמרגישה נקיפות מצפון כשאני יוצאת לסופר פארם לקנות פינצטה בלי פמליית הילדים דבוקה לי לתחת. והוא??? הוא מבחינתו שיגדלו את עצמם ומידי פעם הוא יפציע לביקורת פתע בתנאי שהוא לוקח ואותם לסרט ויש אקסטרה לארג׳ פופקורן. אבל עכשיו??? כולה רציתי כמה שעות רק שנינו, בלי ״אמא, תגידי לו״ ו״אבא, מתי מגיעים?״ 

אניוויי, אז קבעתי עם בייביסיטר מנפנפת שיער, בערך שנה גדולה מהגדולה שלנו שתבוא לשמור על הילדים כשהם משחקים באייפד…אם חס וחלילה נגמרת הבטריה או צריך לחמם את השאריות פיצה מלפני שבוע, כדי שנוכל לברוח קצת. ואחרי פרידה שדומה לסרט תורכי של שישי בצהריים, קפה קטן מהמקום בפינה, עוד נשיקה אחרונה ודי יצאנו לדרך כמתוכנן מוקדם בבוקר ב2 בצהריים ל6 וחצי שעות של שכרון חושים. היעד סונומה, איזור היין והיקבים מהטובים בעולם, רווי כרמים ירוקים עמוסי אשכולות, שניה לפני הבציר, גבעות מתגלגלות אל תוך האופק וריח משכר באויר. מה רע? החיים הטובים, ניקוי ראש, ריאות וצ׳אקרות. 

״רגע , אז את חושבת שזה בסדר שאנחנו ככה נעלמים להם?״ הוא עדיין חופר. אתמול בערב, כשהושבתי את הגדולה לשיחה רצינית היה לי קשה להיישיר אליה מהבט. ״אממממ…תקשיבי, אני צריכה לדבר איתך על משהו״ היא מסתכלת אלי במבט מודאג כאילו מישהו השבית לה את החשבון סנאפצ׳אט. ״אמא ואבא…תראי……צריכים קצת זמן ל…..״ ״ אמאאאאא, יאק….גט אה רום……….אנ׳לא רוצה לדעת………טי.אמ.אי……..״ היא יורה לעברי. ״לא ,תביני, לא זה……אנחנו פשוט רוצים לצאת לכמה שעות…..ככה …..ב….בל….בלע….בלעדכם……״ אני יורקת הכל החוצה ומשפילה את מבטי. שקט. דממה. אין קול ואין עונה. אני מרימה את ראשי ורואה מולי נערה זוהרת מאושר, עיניים נוצצות, וחיוך מאוזניית ביטס אחת לשניה. ״זה בסדר מבחינתך??? לא תישבזי ככה להשאר בבית ולא לעשות כלום…״ וכבר איך שאני ממשיכה אני קולטת את הגול העצמי….״רגע, אימוש, זאת אומרת שאני לא צריכה לקום בבוקר כשעוד חשוך, להכנס לאוטו עם הקטנים, לסוע לעוד איזה מוזיאון, גשר, שער, פארק (שמעניין ת׳סבתא ש׳לי) להסתובב כל היום ולשמוע את ההסברים ההסטורים שלך על מה את עשית פה ב1457 לפני הספירה, לריב עם אחי אם הוא עבר את הקו באוטו ולשמוע אותך צועקת עלי שאנמיך את המיוזיקלי???״ הבנתי. ממנה לא תבוא ישועת ריגשות האשם. אוקי. ניסיתי אותו דבר עם הקטנים…..הם מלמלו משהו לגבי ריפיל לפופקורן וחזרו לזוטופיה 2 באייפד. חוץ מהגבר גבר את אף אחד זה לא ממש עניין שרצינו לברוח קצת. 

יצאנו, עברנו את ערפל העיר ומולנו שמים כחולים, המרחבים ואף קול מהמושב האחורי. המטרה היתה 17 יקבים, 83 טעימות, 4 ארוחות צהריים ועצירה באאוטלטים שבדרך. כל עניין הילדים, ההורות, נשכחו ביציאה האחרונה מהגולדן גייט ברידג׳. ״מזל שהוצאת אותנו קצת….רק שנינו……כמו פעם……להתחבר מחדש״. אני נמסה ומסתכלת על בעלי בערגה. 

יקב ראשון, בכניסה עוד ניסיתי להוריד עם רוק את שארית היוגורט שנמרח עלי מהקטנה בבוקר. זהו, מוכנים. לקחנו נשימה עמוקה ולאט לאט עשינו את דרכנו על שביל קליפות התפוזים (סתם……אבני חצץ שיבאו מפירנצה) והתיישבנו בעקבות המארחת הקליפורניה בלונד במבנה מעוצב על בר אבירים כשמסביבנו רחישות פכפוך היין וצלצלולי הכוסות. בריזה קלה וריח הגבינות באויר. או, דה גוד לייף. נרגענו. הסתכלנו אחד לשני בעיניים. טעמנו. צחקקנו. שתינו. ירקנו. החזקנו ידיים. טעמנו שוב. עשינו סיבוב בין הכרמים. שקט. עוד טעימה הפעם של פינו (קודם זה היה שרדוניי). קמנו. התחבקנו. הלכנו לאט לאט לאוטו ועברנו ליקב הבא. 

גם פה.טיילנו בכרם. חייכנו. טעמנו. נישנשנו (שוב). אצבע נגעה באצבע. אנחנו כבר קצת סמוקים. הבטנו לאופק. איבדנו את תחושת הזמן. אין לנו מושג אם עברו 60 דקות או 12. כל הרוגע הזה……לא חווינו אותו מאז שנת ….לא מגלה. וואט נאו? 

הוא מסתכל אלי בעיניים מצועפות. אני מביטה בו…ועדיין רואה חוסר שקט. מסכנציק, הוא מחזיק את העולם על כתיפיו, העומס, הלחץ, ההחלטות היומיומיות, הטיסות, אחריות המשפחה, מעבר הדירה. לא פשוט. אולי פה הוא טיפה יצליח לשחרר. אבל אני רואה שהוא עוד לא שם. אני לקוחת את ידו בידי ומסתכלת אל קו האופק הדק. נושמת עמוק ומקווה שגם הוא לקוח קצת אויר כדי לשחרר. 

״אני רק בודק מה השעה״……הוא מוציא לאט את הסלולרי מהכיס. 

20 דקות אח״כ אני פוזלת לעברו ורואה שהפנים רגועות, יש חיוך קל על שפתיו וכל גופו אומר ״באנה, זהו, נרגעתי, אני כמעט בנירוונה והכל סבבה״ כל תלאות היום נעלמו כלא היו והניצוץ בעיניים חזר. 

אבל רגע??? הוא עדיין בודק מה השעה??? 

אני מחדדת את מבטי. מה זה שם??? מסתבר שהשעה עכשיו פוקימון וחצי והגבר גבר שיצא איתי לאחו כדי להתחבר מחדש, מתחבר כרגע צמוד צמוד לפיקאצ׳ו. 

נושמת עמוק פעם נוספת, משלימה עם גורלי, מרימה כוסית לחיי הגאונים בנינטנדו וגומעת את שארית המרלו.

San Francisco, Part 2

שלום כיתה ג׳

כמה הגיגים על תחילת השנה. יותר נכון שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה. נגיד. ת׳אמת שכן - אחרי הקיץ הזה. עוד שניה והייתי קופצת מאיזה מגדל מים על בניין 3 קומות בפארק סלופ. 

בארבע שנים האחרונות חווינו חווית בתי ספר בניו יורק שאני באמת מתקשה להגדיר ולהסביר. משהו אחר, שונה, מחבק, אוהב, מעשיר (גם ב א׳) ונהדר. כן, זה השלב שאתם מגלגלים את העיניים ואומרים לעצמכם ״נו….עוד פעם זאת עם ׳הכל מושלם׳״……אז זהו….שממש לא……אבל עיניין בית הספר תפס מקום חם וקטן בליבי, במיוחד כשראיתי איך כל אחד מילדי פורח במסגרתו הוא בניו יורק.

לא, במתטמתיקה בכיתה ג׳ הם לא פתרו נוסחאות אינטגרליות (ות׳אמת גם לא בכיתה ז׳), לא, במדעים הם לא פיצחו את האטום (בקושי הצליחו גם לפצח פיסטוק) ואפילו לא יצאו את גבולות בטרי פארק בגאוגרפיה. הו פ*₪^%נג קרז?! הם למדו כבוד, התמדה, ניתוח, חשיבה, הם למדו איך ללמוד. הם הלכו בבוקר עם חיוך וחזרו עם חיוך (חוץ מהפעם שג׳ייסון דיבר עם ג׳סיקה בין שיעור התעמלות לשיעור אומנות והוא נשען על הלוקר של המתבגרת ולא נתן לה לפתוח אותו, אבל אמאאאאאאא - הוא בכלל לא אמר לה שלום ואפילו לה עשה לה לייק בסנפצ׳אט! לייק או מיי גוד). הם נהנו ללכת לבה״ס! מה???? כן, בחיי. ולא שאני כזאת חסידת בה״ס…..אני מוציאה אותם על ימין ועל שמאל לטובת טיול פה טיול שם…..אבל משהו פה בכל ההתנהלות נגע לי דיפ דאון.

ואז בשיא הרוע, אני, הבאד מומ, כמו שהקטנה אוהבת לקרוא לי, החלטתי לתלוש אותם ולהעביר אותם למערכת החינוך הישראלית. דו איי ניד טו אקספליין??? אלו מכם, שמכחכחים - האם זה כחכוח ״חכי חכי, תראי מה מחכה לך שם בארץ!״ ? או שמע זה ״יא סנובית, מה כ״כ נוראה במערכת החינוך בארץ?!״?. אז, מחכה שתסיימו לנקות את הגרון. כחכחו כאוות נפשכם. אסביר - אני פשוט דואגת, כמו אמא אווזה (פחות או יותר גם עם אותו התחת). הרי אני גדלתי על מערכת החינוך הישראלית - יצאתי כ״כ גרוע?! (נא לענות בלב). זה נכון שהיא קצת השתנתה (גם פה - לצחוק בלב) ועכשיו היא קצת יותר סוערת וכנראה התכנים שלה מאוד רלוונטים (לשנות ה70) ומספר הילדים בכיתה הוא לגמרי הגיוני (לקהל של להקות רוק צעירות בהופעת סוף שנה) אבל בכל זאת…..מה אם כשהמורה תשאל שאלה הוא יצביע במקום לצעוק את התשובה? מה אם כשהוא צריך לשירותים הוא יבקש רשות במקום פשוט לקום ולצאת? ומה אם בארוחת עשר הוא יגעל מהלחם עם השוקולד ויחלום עם פינאט באטר אנד ג׳לי? כן, דאגות מהותיות……אבל בעודי תוהה, מתלבטת, חוששת, ובעיקר מחרפנת את הגבר גבר….טלפון. 

״שלום אפשר לדבר עם אמא של גור?״ בעברית רהוטה עם ר׳ מתגלגלת. ״אה…כן…..״ אמאל׳ה - מי מתקשר אלי לסן פרנסיסקו, בעברית, בשעות הבוקר (שעות אמצא הלילה של ישראל) עם טון מאנפף של ציפי, המורה שלי ללשון בכיתה ו׳3 ומבקשת את ׳אמא של׳……??? ישר השפלתי את מבטי וחזרתי להיות הילדה עם הצמות שהכלב אכל לה את שיעור הבית (בחיי זה קרה!!!! ועוד ביום שהרצפה היתה מזה עקומה!!!!) .

״שלום, אני המורה החדשה של גור השנה בכיתה ג׳ בבה״ס בית אב״י באבן יהודה״ היא מגלגלת הר׳שים ומדגישה כל בגד כפת. או.אמ.ג׳י. זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו - מה??? 

״אמממ…כן, אמנם אני מתחילה ללמד מחר כיתה חדשה, עם 78 תלמידים, בבית ספר שעוד בחיים לא הייתי בו, וקיבלתי כבר 432 מיילים מ144 הורים לגבי מיקום הישיבה של הבןבת שלהם, ויש לי 5 ילדים משלי שמתחילים מחר כל אחד במוסד לימודים חדש, ובעלי בדיוק טס לחו״ל לחודשיים (לתאילנד - אם את כבר שואלת), והמטפלת הודיעה לי לפני שעה שהיא מבריזה בשבועיים הקרובים, וחמותי הרגע התקשרה להודיע שאם אני לא מזמינה את דוד אברם לראש השנה היא לא מגיעה, ומשרד החינוך משלם לי רק עבור שעתיים שבועיות למרות שאני מלמדת 43, אבל הדבר שהיה לי הכי הכי הכי חשוב לעשות הערב, כשנשארו לי 3 שעות לפני שאני צריכה לקום ולעמוד ב4 שעות פקקים, זה להתקשר לצד השני של העולם, אחרי חישוב דיפרנציאלי של הבדלי שעות (שתודו שאתם גם עדיין מתקשים בו), לדבר עם אמא, שאני בכלל לא מכירה (חכי חכי מה מחכה לך) של ילד שכבר 4 שנים נעדר ממערכת החינוך הישראלית, שמגיע לכיתה רק עוד 3 חודשים ועוד הוא ג׳ינגי׳ (!!!!) ולאחל לו בהצלחה בשנת הלימודים הקרובה ושידע שאני והכיתה מחכים לו עם זרועות פתוחות לחיבוק חם ,אוהב, מעט חונק דביק ולח כמו שאפשר לקבל רק בישראל.״

פתאום כל החששות והסתייגויות נמסו ממני והלאה (ולא, לא 40 מעלות בצל פה), הסנטר החל לרעוד קלות, הלב התמלא בחום ואהבת הארץ, הרגשתי את השטיח האדום נפרש לפני ואת תרועת תזמורת צה״ל באוזניי. כדי להביע את כל זאת במילים למורה, שעושה כמובן עבודת קודש, שינסתי את מותני ואת כל אוצר המילים הרלווטי לתשובה איכותית, אמיתית, מהלב ועניתי: 

״סבבה״ 

וולקם טו יזראל

Apple Picking Cali Style