זימון לאהבה

כשעברנו לפה ידעתי שהמעבר יהיה כרוך בלא מעט נסיעות של בן זוגי שיחיה. חלק מהדיל הזה של רילוקיישן. רק מסתבר שלדעת זה מאוד שונה מלהפנים ולקבל. פתאום ממש מבינים שאפשר לעלות על מטוס ולקפוץ לפגישה בסיאטל ואח״כ ללאנץ׳ עיסקי בפלורידה.אחרי תקופת רחמים עצמיים התעשתתי והבנתי שזה 

מה שזה. צריך להשלים עם המציאות ומשפחה לא בוחרים. בעצם אותו כן בחרתי, אבל עזבו. על טעויות משלמים. 

הרמתי את עצמי מהספה…כמה פרקים של עקרות בית נואשות אפשר לראות?! ...(נכון, מסתבר שלא מעט, אבל כשאני מתחילה לחפש עלילה מקבילה אצל השכנות שלי אני מבינה שטיפה הגזמתי), הרמתי את ‘טיים אאוט’ ניו יורק האחרון, דיפדפתי בו והחיידק הזה, שמתחבא בין הדפים, תקף. חיידק אלים במיוחד, עם השם המדעי לבלותבניויורקוקוס, שגם אחרי 4 שנים עדיין לא מרפה. אין לו תרופה ותופעות הלוואי כוללות צימצום חשבון הבנק, כיתות רגליים לקילומטרים וזיק בעיניים של קוגרית בפעולה. 

לא שאני מקטרת, אבל אני כן. לרוב אני נהנת לכבוש את העיר עם בן הזוג. אין כמו ערבי בנות, קצת גירל פוואר, בילוי עם אורחים מהארץ וכמובן לצבור חוויות בעיר עם הילדים, אבל לפעמים בא לי גוד אולד פשינד דייט. כזה של גבר ואשה. שהוא מחכה לי שאמדוד עוד אאוטפיט אחד ודי לפני שיוצאים, שיחזור בשבילי הביתה אחרי שכבר יצאנו כי שכחתי את השפתון צ׳רי רד, שיהיה לנו זמן איכות במונית אחרי שלא ראינו זה את זו שבועיים. או, החיים הטובים.

אז אני מנסה, בודקת, חוקרת, בוררת. קוראת ריוויוז, רואה קליפים,קוראת בקלפים, מחשבת תזמון הורדת שערות מהרגליים, משריינת בייביסיטריות על הולד לטווח ימים שווה ערך לחודש, רק כדי כשסוף סוף נצא זה יהיה טוטל מוש. ואז, ברגע רומנטי אחד, בעודו ברחיצת הכלים קו נטוי הכנת שניצלים קו נטוי בישול מרק לכל השבוע קו נטוי דקה לפני שהוא יוצא לסופר כולו עם ניחוח ״המצפון מציק״, אני תוקפת. 

ממי, אתה פנוי בשלישי לחמישי בשבע בערב? ו/או בשבע עשרה לשישי בשמונה? אפשר גם בשלישי לשלישי בשש. מתאים?

לא יודע, צריך לבדוק. 

נו, סבבה, תבדוק. אני מחכה. השניצלים עשויים, המרק מבעבע, שלוש נסיעות כבר נעשו והסתיימו, השלג הפשיר ואני עדיין ממתינה שהוד מעלותו יבדוק ביומן מתי יש לו זמן לערב עם אישתו, שאם יתמזל מזלו (ומזלי) יסתיים בהפי אנדינג. 

נו, אתה יכול שניה לבדוק? בחיי ששוב התעמתתי בזמן אידיאלי, הילדים באייפד, הגדולה בסדרה שאני מעדיפה לא לדעת מה היא, בסלולרי נגמרה הבטריה, והוא בתנוחה שלא מתפרשת לשתי פנים, בתחתונים על הספה ושקית גרעיני עפולה בחריץ בין המותן לזרוע. אז הוא, בלי להזיז את הראש מאליפות המכדררים קדם המוקדמות של דרום סאות׳ קרוליינה, זורק‘מותק, עשי לי טובה, שלחי לי זימון’.

שקט.

הס.

המכדררים מולו נעצרו. המגודל קלט משהו. 

כל מי שאני עובד איתו ורוצה להיפגש איתי, שולח לי זימון (צילום: Shutterstock)

עכשיו הוא ממש מיישיר אלי מבט. מה את רוצה?! כל מי שאני עובד איתו ורוצה להיפגש איתי שולח לי זימון, אני בודק ומאשר או מבטל. 

עכשיו כבר הייתי צריכה לשבת.לא ידעתי מאיפה להתחיל. הרגשתי שנכשלתי בכל החינוך שלי. 

אולי בעצם הוא צודק. הרי מה שביקשתי ממנו היה כ״כ מוגזם ומסובך. דבר ראשון להרים מסת 90 קילו מהספה, לזכרוני בחמש יחידות פיסיקה זה היה תרגיל די מסובך. שנית, עם אנרציה של נמלה צולעת, להתגלגל לשטיח ולהדליק טורבינה שתחמם את השנאי שישר ייצור מעגל סגור ובכח פדלי (שאותו שלושת הילדים יפעילו) יניע את מערכת האיוורור של הלפטופ שלפי תרשים הזרימה יאפשר לכפתור האון אוף להגיב למשקל האצבע ולאחר תפילה לאל המסכים יידלק המסך ויישקף את לוח הזמנים בחודש הקרוב. מסובך.

מה אני עובדת אצלך???????

השחקנים על המגרש בטלוויזיה התאדו והגרעינים על הספה ישר חזרו להיות חמנייה.

הוא מנגד, התיישר, רץ לחדר, עלה על חליפה, נישק את שלושת הילדים (כששניים עם סטרפטוקוקוס אלים, האנטי תזה ללבלותבניויורקוקוס) והודיע ככה בשלוף, מזכרונו הפרוע, ללא שום אמצעי אלקטרוני המצריך זימון, איווייט, בינג, אקספט, סנאפ או טוויט, שמהרגע עד ה-23 בפברואר 2032 הוא כנראה בנסיעות, אבל הוא יישמח לצאת איתי לכל דבר שארצה. וממש אין שום צורך בזימון. 

זימון. אני אראה לו מה זה זימון. זימון בתחת שלי.

אהבה במסלול התנגשות | חופשת סקי 2016

כל שנה אני עושה את זה לעצמי מחדש ולא לומדת. חושבת שהפעם זה יהיה אחרת. הצלחתי להדחיק כל כך חזק את החוויה הקודמת שהאופטימיות שבי מצליחה לגבור על הספקות. 

כל שנה מתחיל לדגדג לי ובלית ברירה משפחתי נגררת בין אם היא רוצה או לא. אבל זה בכלל לא אשמתי. זה בכלל התחיל עם סבא שלי בערבות הונגריה, משם לאבא שלי בערבות ניו ג׳רזי והתגלגל אלי בערבות קליפורניה ועכשיו פה ממש שעה ממנהטן.

ההכנות מפרכות, ההתעסקות מתישה, הפירוק בלתי נסבל אבל הסיפוק, בשפה תקנית, חצי אורגזמה. 

סקי. זה כל העניין. 

כשהתחלתי לעשות סקי כבת זוג של, לא היה דבר רומנטי מזה. היינו קמים ביקיצה טבעית בפוך מכורבל כשבחוץ שלג על עירי. הבוקר היה מתקדם באיטיות 

חורפית של בגדי סקי אופנתיים והתרגשות לקראת השעות ביחד בטבע, בספורט בנוף של גלויה שוויצרית (או טפט שנות ה-70). היה זמן להכל. לשוקו חם בין מסלול למסלול, לחיבוק על הרכבל, לכוס יין בארוחת הצהריים בבקתת עץ בראש ההר. 

כשהגענו לניו יורק עם 3 קרציות היתה לי פנטזיה רומנטית בראש שכולנו נגלוש יחדיו במדרונות, בבגדי סקי תואמים בירוק זוהר. אבל אף אחד לא עצר אותי, לא אמר לי - ״את בטוחה שזה מה שבא לך לעשות כשמינוס שבעת׳לפים מעלות, כשהאצבעות שלך תכף נופלות מקור ואת מנסה לתקן ריצ׳רץ׳ בצבע פוקסיה שנתקע בין המגף לחליפת סקי כשהקטנה בוכה מרוב פיפי?״ 

לא, הן אפילו עודדו אותי ״או, האוו נייס, יו אר גוינג סקיאינג וויט׳ דה הול פמילי״. בינתיים הן מסננות בלב, ״מותק, שיהיה לך בהצלחה, חכי חכי מה מחכה לך….לא נורא….גם אנחנו עברנו את זה….עכשיו תורך״. 

אז העמסנו ככה ציוד בקטנה ליומיים. הצלחתי לדחוס את הבגדים של כולנו בתיק אחד גדול. זהו. רק נשאר התיק של הציוד סקי, סל רשת של מגפי הסנובורד, הקיטבג של המעילים, מנשא סנובורדס, תרמיל הקסדות, השקיות סופר, המזוודה של המתבגרת והתיק צד של הקטנה. 

העמסנו, נסענו, הגענו.

בבוקר, ממש כמו בפנטזיית היקיצה הטבעית, התחפרו בינינו שני זאטוטים בשעה ההגיונית של 5:48 ומאון לאון מצאתי את עצמי זוחלת מהמיטה ומתחילה במטלה האינסופית של אירגון הילדים. היא לא רוצה מכנסיים רק שמלה, הוא לא מוכן לפליז האדום רק הירוק שהשארנו בבית, לגדולה האוברול לא מתאים לצמיד יד, ׳הוא׳ לא מוצא את הצעיף ״נו ההוא עם הזה….״, הקטנה כבר לבושה….רגע בעצם כבר לא….אני קולטת אותה מורידה את הגרביים, היא רוצה להיות יחפה במגפי סקי, האמצעי מנסה לגזור חור במעיל לאיוורור, הגדולה החליפה אאוטפיז 17 פעם וכבר בדמעות, ו׳הוא׳, כבר שעה מחמם את אוטו. אני הגעתי כבר לשלב של דילים עם אלוהים.

   

זהו, כולם מוכנים, לבושים, נעולים, מזיעים, מקטרים. מצוין, אין כמו מצב רוח טוב להתחיל איתו ככה את היום.מגיעים, ועכשיו העניין הפעוט של פיזור הדררסים כל אחד למסגרתו-הוא. רגע, מה? חשבתם שהם עולים איתי על ההר??. 

׳הוא׳ ישר מתנדב להישאר באוטו ולשמור על הדברים. מעולה. שחס וחלילה לא יתאמץ יותר מדי. ילד א׳: קידסקאמפ. מסתבר שמישהו שם למעלה, לפי דעתי מישהי, שמעה את תחנוני ואירגנה מסגרת שבה אוכל להפקיד לפחות ילד אחד ולקבלו בחזרה בסוף היום. חיבוק, נישוק, ובעיטה קלה, קלה, לכיוון איזור מגודר, אין יוצא ואין נכנס, שממנו מעלים את הילדים לראש ההר ושם על החיים ועל המוות הם צריכים להסתדר. אחלה דיל. 

נקסט. ילדה ב׳: המתבגרת עברה בשנה שעברה פציעה לא פשוטה וכדי להחזיר לה את הביטחון החלטנו לקחת מורה פרטי. אבל התנאים צריכים להיות בול מתאימים כדי שהיא תעלה בחזרה על הסנובורד. איזה תנאים? מדריכה בלונדינית, שיער מתנפנף, עדיף קעקוע מגניב, כל מילה שנייה צריכה להיות ׳לייק׳ והבורד של ברטון כמובן. צ׳ק. מצאנו, רשמנו, סגרנו. סי יו לייטר. 

ילדה ג׳: גם פה צריכים תנאים מאוד מסויימים, אבל אחרים קמעה - מעיל ורוד, משקפת ורודה, כפפות ורודות, ואם אפשר שגם השלג יהיה ורוד. את הרוב הצלחתי לארגן. היא והמדריך (החתיך, לא ששמתי לב) בדרך לשכרון חושים בבאני סלואופ. 

פתאום מצאתי את עצמי לבד. הילדים מאופסנים, המגודל עם חבר באופטימיות מנסה לקרוע את המסלולים כמו בן 17, ובפסימיות תיכף ייזכר שהוא לא ממש ואני נשארתי לבד בשלג (שילוב של לבד בחושך ויחפה בשלג). 

מה עושים ב-46 דקות חופשיות ? חוזרים לנמנם באוטו? הולכים לבר לדפוק איזה שוט על הבוקר? צדים איזה מדריך חסון ועושים קולות של צעירה וחסרת מנוח? בלי להתבלבל, נשנעת על הזיכרון הישן, עולה על הבורד, מסדרת את הפן מתחת לקסדה ועולה לחפש את בן ה-17בליבו להחזיר עטרה ליושנה. 

מיליון דולר ליסטינג | נדל״ן נוסח מנהטן 2016

אחרי שנתיים של מגורים במנהטן, בהן אנחנו מוכרים כל חודש איבר אחר של בן משפחתיינו כדי לשלם את שכר הדירה, החלטנו לעשות מעשה. לרכוש פיסת אדמה, או יותר נכון אוויר, כדי שלא נרגיש שאנחנו ממש זורקים כסף לפח האשפה, אלא למקום הרבה יותר אטרקטיבי - לפח האשפה של הבנק. הוצאנו תדפיסי בנק, חידשנו את הסיסמא של העובר ושב באינטרנט והרמנו את כל כריות הספה כדי להבין מה מצבנו הכלכלי. 

ואכן, כמו שחשבנו, מצבנו מעולה, וביכולתנו בהחלט היתה אפשרות לרכוש ארון Kallax של איקאה, יד שניה, או בית חלומות עם 18 חדרי שינה בארדמור, אוקלהומה. מכיוון שאפילו גוגל לא כ״כ יודע איפה זה ארדמור, אוקלהומה,החלטנו על הארון של איקאה פלוס איזו פיסת ריצפה שעליו יוכל לעמוד. 

הגבר-גבר היה מבסוט והודיע שמכיוון שאני לא עושה כלום במהלך היום (עזבו, אין לי אפילו כח להיכנס לזה פה) אני יכולה לחפש לנו את דירת חלומותינו בעיר. האמת, יש משהו במשימה שהוא הטיל עלי. מאז התמכרותי לתוכנית ׳מיליון דולר ליסטינגס׳ ניו יורק, לוס אנג׳לס, מיאמי או אפילו אוגנדה, בכל הליכה ברחוב בקירבת חלון ראווה של סוכנות נדל״ן אני סורקת את הפירסומים כדי שאדע מה יש בשוק, אם במקרה אגיע הביתה ואגלה 20 מיליון דולר ספייר בתחתית התיק שלי. 

שינסתי מותניים, עליתי על גוצ׳י, והתחלתי לכתת רגלי בין דירות העיר הפנויות. לפי הלוק ולפי הסצינה, ב׳סקס אנד דה סיטי׳, בה קרי ברדשאו ומיסטר ביג מחפשים דירות - דמיינתי את עצמי מסתובבת בדירות ׳פרי וואר׳ עם תקרות בגובה 17 מטר, כשנוף העיר משתקף מחלונות מבריקים והשמש מלטפת את שערי. כמובן שסוכן הנדל״ן נראה כמו דייויד בקהאם ובכל דירה מושיט לי כוס שמפנייה בכניסה. 

אז זהו שלא. 

אמנם הסוכן דמה מאוד לשחקן כדורגל, אבל כזה של ליגה ד׳, מינוס שיער גולש פלוס תלתלי חזה. ואיתו וחבריו תוזזתי וראיתי דירות ענקיות, עם תקרות גבוהות, אבל החלון היחידי שהיה צפה מהשירותים לסולם החירום. דירות שפורסמו כחמישה חדרי שינה אבל בפועל היו סטודיו עם חדר אחד שלו היו חמש פינות. ראיתי דירת גג שכל מה שהיה בה היה גג. ראיתי דירה שמתאימה למשפחה של 5 נפשות אם כל נפש היתה בגודל של מיניון. ראיתי וראיתי וראיתי. 

עד שמצאתי את ׳ה׳דירה. כזאת עם נוף לנהר (אם ממש מתעקשים לראות אותו צריך לעמוד בזווית של 40 מעלות ולהתכופף ב׳דאונוורד דוג׳ עם הטייה ימינה), כזאת עם מטבח פתוח (שהוא גם השירותים והאמבטיה), כזאת עם משרד (שהוא בעצם ארון הבגדים, החשמל והמגבות), והכי חשוב שלושה כיווני אויר (אחד המאוורר של האמבטיה, אחד מדלת הכניסה, אם היא פתוחה, ואחד חלון שנפתח רק אם הברומטר מראה על 17.5). אבל חמודה, קטנה ובתקציב, אחרי שנמכור את אחד הילדים. 

אליפות. זהו, כמעט הכל סגור. אז זהו שלא. 

עכשיו החל הקטע המעניין, משכנתא, ריבית, תשלומים, חשבונות פנסיה, הצהרות הון, העברות כספים, הכנסות, הוצאות, משכורות, ביטוחים, נוטריון, עורכי דין, רואי חשבון, הוכחות מעסיקים, הוכחת אזרחות, ולך תוכיח שאין לך אחות. 

כמות הטופסולוגיה והבירוקרטיה של הבנקים פה בהחלט מתקרבת לזו של הארץ, וכששתי המדינות צריכות לתקשר ביניהן זה שיח החירשים המצחיק או עצוב ביותר שראיתי עד כה. תקשורת בפקסים (!!!), מתורגמנים בשיחות טלפון , הבדלי שעות ומבטא. 

היינו, עשינו, הזענו, פיקססנו, חתמנו, נשמנו. המפתח בידנו. - הללויה!!!….עוד לא….מסתבר. 

כדי להיות סוכני נדל״ן ממולחים בעיר החלומות ולמצוא דיירים צריך לעשות מעשה או, לפי הסידרה המהוללת, מעשים: זה מתחיל ב׳סטייג׳ינג׳ לדירה (זאת 

אומרת בעצם לרהט את הדירה כמו הרמון תורכי, לשלם על כך סכום שהוא התל״ג של מדינה אפריקאית קטנה ואחרי יומיים וחצי להחזיר את הריהוט לגנבים שהשכירו לך אותו), לעשות מסיבה ענקית ולהזמין את כל ההוז ושמוז שיהרסו לך את הדירה עם עקבי סטילטו, יין אדום וקינואה אורגנית, ולקנח ב׳שואינג׳ אישי לכל מי שעבר במקרה ברחוב בדרך ליוגה וראה את השלט ׳פור רנט׳, כשבאותו הזמן שעת הבייביסטיר לילדים עולה לי יותר משכר הדירה של החודש הראשון. 

אבל ברומא תהיי רומני, וכמו כל אמריקאית טובה אני עושה את מה אומרים לי בטלוויזיה. ריהטתי, פיזזתי, חייכתי, ניקיתי, הראיתי. 

ובאתי על שכרי. 

מצאתי זוג נחמד שרוצה להיכנס לדירה ממש אז איז (רק אם נוכל להוסיף עוד ארון קיר, מחיצה בין החדרים, להחליף את האמבטיה ולסובב את הבניין 23 מעלות צפונה). זהו. סגור. יש לנו דירה לפנסיה, יש דיירים, יש הכנסה חודשית קטנה (מאוד), ואני יכולה לחזור לספה, לעשות כלום ולראות ׳מיליון דולר ליסטינגס׳. או במקרה שלי ׳סבן הנדרד אנד ט׳ירטי ט׳רי דולר ליסטינג׳.