לפני בערך חמישה חודשים אבא שלי התקשר מהארץ לבדוק מה אנחנו עושים בדצמבר.
“אמא ואני דיברנו ככה באופן מקרי ולגמרי נונשלנטי בדרך באוטו בחזרה מארוחת ראש השנה אצל זאב ותרצה, שת׳אמת לא היתה משהו, הבשר היה לגמרי יבש והקינוחים....טוב...נו לא משנה.....לא ניכנס לזה בטלפון רק שתדעי שאצלנו זה לא היה קורה…אה... וחשבנו אולי לבוא לבקר״.
סבבה.
״אז אמנם יש עוד הרבה מאוד זמן ושום דבר לא בוער וזה ממש לא דחוף, אז בזמנך החופשי רק אם יש מזדמן לך ואין מה למהר, אם תוכלי לבדוק אם אתם פנויים. ולעדכן אותנו כשתוכלי”.
אני כבר בדרך לנתק.
״אבל חנדוש, מאוד נשמח אם תתקשרי לתת לי תשובה ככה מחר בתשע בבוקר שלנו, כי יש כבר שני כרטיסים בהולד אצל צילה הסוכנת נסיעות שלנו”.
התקשרתי למחרת ב-8:53 בבוקר עם פיק ברכיים קל. ״אבא, כן, אמממממ, אנחנו נורא רוצים שתבואו אבל….״, השפלתי את עיניי, לא יכולתי להישיר מבט,
גם לא דרך הטלפון, הרגשתי שאני פורצת את גבולות הממסד, ״יש מצב שתבואו אחרי חופשת הקריסטמס? אנחנו רוצים טיפה לטייל כי רק אז לגילי יש חופש ולילדים אין בה״ס ועוד לא ממש קר״.
היה שקט בקו השני. שקט פולני כזה. אבא שלי אמנם ממוצא הונגרי, אבל שנים של זוגיות השפיעו גם עליו.״טוב, אם את לא רוצה שנבוא על המטוס הראשון שנוכל כדי שהילדים יצברו קצת שעות סבא סבתא אחרי שעקרת אותם מאיתנו בחוסר לב משווע ואנחנו בגילנו המופלג, כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר בבוקר, ננשום קצת את הילדים מקרוב ונרעיף עליהם את חכמתינו... אז בסדר״.
האמת היא שהוא אמר רק ״טוב״, את כל השאר השלמתי לבד. גם עלי לא פסח המוצא. ברקע שמעתי את אמא שלי עושה פרצוף. נו שוין.
עברו החודשים, הסתיימו הלימודים, נגמר הטיול אבל שום דבר לא ממש השתנה, לא מזג האוויר ולא השיגרה הניו יורקית. עד ש-אול הל ברוק לוס. ביום שההורים נחתו פה הטמפרטורות צנחו מתחת לאפס, העוזרת ביטלה שלוש שעות לפני הם הגיעו, מכונת הכביסה שבקה חיים, שכחתי שכל מה שנשאר לי במקרר זה קטשופ ואמא שלי לא ישנה כל הטיסה.
ואז זה התחיל....
בדרך לגן. הילדה המאושרת בעגלה ומשני צידיה סבא סבתא מלווים. ״את לא חושבת שכדאי שהילדה תהיה עם כובע?״ וזה המשיך בכל סיטואציה במשך היום אחה”צ והלילה כי הרי צריך השלים טיפה פערי זמן איכות של אם ובתה.
״אולי כדאי שהילד יסתפר קצת"?
״תגידי, הגדולה לא צריכה מעיל יותר עבה"?
״את יוצאת מהבית רק עם ג׳ינס"?
״את חושבת שהיא אכלה מספיק"?
״תגידי, העוזרת לפעמים גם שואבת את השטיח?״
״אולי פעם הבאה תשאירי את העוף בתנור עוד טיפה"?
״כשאת עושה כביסה בבקשה תפרידי את הלבנים מהצבעוני״
״מה דעתך שהגדולה תחזור לקרוא קצת בעברית"?
״אני חושבת שהקטנה צרכיה נעליים חדשות״
״אולי תקני לעצמך סט מחבתות חדשים"?
״לא.....שאת מוכרחה.....אני רק אומרת............״
ההההממממ.
כן, אמנם אני כבר בת 32 וחצי. נגיד. אבל עניין ה״תרימי את המגבת מהריצפה של החדר שלך״ של גיל 15 לא ממש השתנה. אני כבר אמא לילדים, אשת איש, חרשתי כבר לא מעט מוסדות חינוך מכובדים, עבדתי בשלל יבשות ולמדתי להכין שניצלים בגיל ארבעים, אבל כש׳היא׳ בסביבה (אני יודעת שעל אמא לא אומרים ׳היא׳) אני חוזרת להיות בת 16 וחצי וכש׳הוא׳ (מלשון...״חכי חכי ש׳הוא׳ יחזור הביתה״) בסביבה אני בת 8 עם שתי צמות.
ואז כל מה שבא לי להגיד זה - ״אוף!!!! אמאאאאאא, די כבר, איזה מעצבנת, אנלואמאמינה, יא-אללה, אני לא תינוקת, די כבר לנהל לי את החיים״, כשאני לועסת מסטיק ׳עלמה׳ וממוללת את הקוקיות בין האצבעות, להסתובב ולרוק את דלת החדר שלי שמקושטת בפוסטר מעריב לנוער של וואם.
ובמציאות אני מגלגלת את העיניים, נושמת עמוק, מתעלמת באלגנטיות אבל בשקט בשקט, רק שהיא לא תראה, שלא היה לה את תחושת סיפוק הניצחון, אני חובשת לקטנה כובע, מזמינה באמאזון לגדולה מעיל לאנטרקטיקה, לובשת טייצ׳ מעל הג׳ינס, דוחפת עוד כפית פסטה לקטנה מתקשרת לעוזרת שתעזוב הכל ותבוא לשאוב את השטיח, מעלה את הטמפרטורה בתנור ודוחפת לגדולה את ספר של תולדות חיי אליעזר בן יהודה.
שמי חן, ואני תמיד עושה את מה שאמא שלי אומרת, אבל לא מעזה להודות בזה.
דיסקליימר: נתתי לאמא שלי לקרוא את הטור לפני שפורסם.....היא חייכה ואמרה ״את סתם מגזימה, לא אמרתי לך שום דבר על הג׳ינס, אני פשוט חושבת שזה לא אחראי שאת יוצא מהבית כמעט ערומה״.
דיסקליימר שני: גם בעלי קרא את הטור לפני שפורסם. הוא היה מאוד מרוצה. סוף סוף לא הוא הגיבור המרכזי.
“אמא ואני דיברנו ככה באופן מקרי ולגמרי נונשלנטי בדרך באוטו בחזרה מארוחת ראש השנה אצל זאב ותרצה, שת׳אמת לא היתה משהו, הבשר היה לגמרי יבש והקינוחים....טוב...נו לא משנה.....לא ניכנס לזה בטלפון רק שתדעי שאצלנו זה לא היה קורה…אה... וחשבנו אולי לבוא לבקר״.
האמת היא שהוא אמר רק ״טוב״, את כל השאר השלמתי לבד. גם עלי לא פסח המוצא. ברקע שמעתי את אמא שלי עושה פרצוף. נו שוין. 
ואז כל מה שבא לי להגיד זה - ״אוף!!!! אמאאאאאא, די כבר, איזה מעצבנת, אנלואמאמינה, יא-אללה, אני לא תינוקת, די כבר לנהל לי את החיים״, כשאני לועסת מסטיק ׳עלמה׳ וממוללת את הקוקיות בין האצבעות, להסתובב ולרוק את דלת החדר שלי שמקושטת בפוסטר מעריב לנוער של וואם. 
ובמציאות אני מגלגלת את העיניים, נושמת עמוק, מתעלמת באלגנטיות אבל בשקט בשקט, רק שהיא לא תראה, שלא היה לה את תחושת סיפוק הניצחון, אני חובשת לקטנה כובע, מזמינה באמאזון לגדולה מעיל לאנטרקטיקה, לובשת טייצ׳ מעל הג׳ינס, דוחפת עוד כפית פסטה לקטנה מתקשרת לעוזרת שתעזוב הכל ותבוא לשאוב את השטיח, מעלה את הטמפרטורה בתנור ודוחפת לגדולה את ספר של תולדות חיי אליעזר בן יהודה. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה