אלמנת ההייטק

לפני הכל, שונאת את המונח הזה. אז לפני שאתחיל, כן, ייתכן שתעלבו, יש כאלו שיפגעו ובטח תחשבו שהכל מאוד שוביניסטי. זהו. שלא תגידו שלא אמרתי. עכשיו אפשר להתחיל.

את המונח הזה שמעתי פעם ראשונה לפני חצי שנה מחברה לחייל. לי זה בכלל נשמע כמו מונח למישהי שעל בעלה נפל מחשב איי.בי.אם עם מעבד 256 ראם משנת 
1982. אבל לא, מסתבר שזה לכל הנשים שבני זוגם עובדים בתחום ההייטק. או אם לדייק, באיזה סטארט אפ שבו הכסאות מותאמים לצבע הערסלים הארגונומים בלובי, כשהם יוצאים בבוקר אחרי המקיאטו וחוזרים בול בשנייה שהילדים נרדמים (ברור שאחרי ארוחת הערב, המקלחות, העזרה בשיעורים, השיחות מוטיבציה, שיחות שיפצור, והעמסת מדיח שלישי). כן כן כן, כמו שאמרתי זאת אמירה מאוד סקסיסטית, אבל יאללה, תשחררו, תזרמו איתי. 

ועכשיו אני אחת מהן. כבר מזמן. אבל הפעם אני עונדת את המונח בגאווה. וכן, מגיעה לי מדליה. כבר שבועיים נהנית לבד, יחפה בשלג (תרתי משמע) עם הילדים כשהוא מטייל במחוזות אחרים. טוב, די, מספיק עם הפרצופים. נכון, הוא עובד נורא קשה, נכון, הוא מפרנס בכבוד, נכון שבזכותו קניתי שלשום את המרק ג׳ייקובז החדש ונכון שהיה ממממאאאוווודדד חשוב שהוא יהיה נוכח במסיבת חברה בצד השני של העולם 13 יום אחרי שהוא יצא מהבית(מפרגנת מפרגנת, אבל בכל זאת פולניה). 

אז הוא נסע, וכן לעבודה, וכן אני יודעת שלא פשוט לו, וכן אני יודעת שימים ארוכים בארץ זרה בשפה לא מוכרת כששם עוד יותר קר מאשר פה במנהטן, זה משביז ומעייף. אבל אני סומכת עליו שישלים שעות שינה בין המצעים הצחורים שכל יום, פעמיים ביום, מציעים לו, ובבוקר כשהוא יושב בקומה ה-234 עם קונטיננטל ברקפסט שאשכרה יש בה לפחות 17 פריטים מכל קונטיננט, וצופה על חצי עיר בלי שהוא צריך לחתוך לגמד לידו עת הפרנצ׳ טוסט, וברגע שהוא סיים הטרול יחליט שבעצם הוא רוצה גולדפיש. 

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בנסיעות שלו, כי הרי יש כ״כ הרבה (דברים, וגם נסיעות) זאת התקשורת הטראנסאטלנטית ביננו. אין כמו תקשורת טובה כדי לחזק את הזוגיות. 

הוא: ״אז מה קורה?״ 

אני: “מה קורה??? מה אתה חושב שקורה אחרי שבעה ימים שאתה לא פה??? כשבאמצע היתה סופה ששיתקה את העיר ואני תקועה עם השלושה בבית כשהם גמרו את כל הפעילויות שהכנתי ל-48 שעות בשעתיים???? 

אבל כל מה שאני עונה זה ״בסדר…..״. 

הוא: ״בדיוק חזרתי ממסיבת חברה במאהל בדרום אוברנייט עם פריסה מטורפת של בשר ולקינוח הטיסו את גורדון רמזי להקפיץ איתנו בקלאוות ולפני זה סגרתי עיסקה של מיליארד דולר עם מארק צוקרברג ובבוקר שתיתי קפה בבבלי עם בר רפאלי כשבעלה היה באימון פילאטיס. ומה את עשית כל היום?״

אני: “בדרך בחזרה מהסופר, עם מגפי שלג שמסתבר לא עמידות בפני סלאש חום קיאה, ושקיות נייר שכל שפריץ שלג מהאוטובוסים שעוברים לידי מקרב את התכולה שלהם להימרח על המדרכה”. 

אבל יוצא לי ״אמממממממממ……״ 

הוא: ״אז מה שלום הילדים?״ 

אני: אתה באמת רוצה לדעת??? באמת באמת??? אז אם כבר שאלת, הגדולה כבר שלושה ימים תפסה פוזה של קים קארדשיאן עם הפוזות לסלפיז וניפנופי השיער לפרצוף (שלי), האמצעי פרק כל עול והפך את כל קופסאות אמאזון פריים שנשארו בבית אחרי שבטעות הזמנתי 3 חבילות של 36 מגבות נייר (במקום 3 חבילות של 3) למבצר שבו הוא ישן כמו הומלס בטיימס סקוור. 

אבל כבר עם דמעות בעיניים עונה רק ״סבבה״. 

וכשאני מתקשרת אליו: 

אני:״ אהלן, מה קורה?״ 

הוא: ״ אני באמצע פגישה, כבר חוזר אלייך״. 

אני: ״אהלן, יכול לדבר?״ 

הוא:״בדיוק מחנה, חוזר אלייך עוד שעתיים״. 

אני: ״אהלן יכול לדבר?״ רעש מוסיקת טראנס מטורפתברקע. 

הוא, צועק לטלפון: ״בטחחחחחח. מה קורההההה? מהההההה? את יודעת מה, אתקשר קצת יותר מאוחר……אה…..באמצע משהו חשוב…..״. 

זאת המציאות הנוכחית, נכנסתי אליה עם עיניים פקוחות לרווחה, גם אם לא היה שם אחד טום קרוז, אבל אני מתנחמת בחיבוק של אחד מרק ג׳ייקובז ותכתובות וואטסאפ שמרוממות את הנפש. 

הוא:״ אני גמור מעייפות…מת להגיע כבר הביתה בשבת בבוקר״. 

אני:״ מעולה, אז תישן טוב טוב בטיסה כי אני בשבת בצהריים בספא״

ראיון עבודה | חורף 2016

היום היה לי ראיון עבודה. 

אני אסביר. 

לפני שלוש שנים, כשעברנו לניו יורק, אחד המפגשים הראשונים שחווינו היה ארוחת ערב עם עוד כמה זוגות ישראלים בניכר. ישבנו סביב שולחן צנוע עם 

מטעמים לוקלים - כבד קצוץ, שניצלים, עוף בקולה, פירה, סלט ערבי, סלט תפוחי אדמה, חצילים בשמן, חצילים בעגבניות, חצילים במיונז ומטבוחה. 

אחרי שכל אחד הציג את עצמו, מורה לעברית בבה״ס יהודי, סטודנטית לפסיכולוגיה ב-NYU, סטאז’ר במשרד עורכי דין, רופא בקולומביה, מנהל רשת בנקים, מנתח לב רק של נשיאים אמריקאים לשעבר וסופר-וומן, פנו אלי ובמבט מסוקרן מהול בחיוך ״למי יש יותר גדול״ שאלו ״אז מה את עושה כל היום?״ 

הזמן עמד מלכת. ראיתי את פרצופו של בעלי מוסט אלי בסלאו מושן, כחיוורות יורדת על פניו שטופי הזיעה. בו זמנית, גם באיטיות אין קץ, נקפצו אגרופי בתוך ידיי, חזי נופח ופרצופי האדים. 

כן, התכוננתי לנאום ״לגדל שלושה ילדים ולהכניס אותם למוסדות חינוך חדשים ללא שום ידע בשפה לתמוך בבעל שלא נמצא 80 אחוז מהזמן ולהחזיק דירה שהיא כמו תחנת רכבת ולשמור על שפיות נפשית סבירה במקום חצי עולם מכל דבר שאני מכירה זה לא מספיק?״ 

בעיטתו של בעלי מתחת לשולחן הקדימה את הנאום וכל מה שיצא לי זה ״אמממממ…….כלום….נו….סופר ואיסוף הילדים….״. הנשים מסביב לשולחן החליפו מבטים של ״עוד ‘אישתו של’ שהגיהע לפה להיות יחפה במטבח,מטופלת בזבי חוטם ישירות מהבאר ליד האוהל והשאירה את הגמל בחנייה״, והגברים כחכחו וסידרו את החגורה. 

שקט. 

הנושא ישר השתנה לאיפה אפשר למצוא את החומוס הכי טוב ביפו. ואני עברתי לשחק עם התינוקת על השטיח עם הזנב בין הרגליים. 

אבל כמובן שאחרי שהאבק התאדה בתקופת ההסתגלות,המחשבה של ״מה את עושה כל היום״ עלתה אצלי שוב. מפה לשם הזמן טס והתמלא בפעילויות הרות גורל כמו לחגוג עם הילדים בבה״ס את יום הנשיאים, ושוב להזיז את כל הרהיטים בסלון כדי למצוא את הפנג שוואי. מדי פעם השאלה שוב עלתה, אבל אז מהר רצתי לבדוק עוד פתיחת תערוכה בצ׳לסי. 

הזמן עבר, הילדים עזבו את הקן והתחילו בקולג׳ (סתם, ממש לא, הלוואי) ובעלי בשקט בשקט העלה את הרעיון שאולי במקרה, אם יש לי זמן פנוי בין הוויטני החדש לאפרטמנט ת׳רפי, אמצא משהו בשביל הנשמה. ״מה, כאילו איזה כיתת פילטיס או הרצאות מוטיבציה?״ שאלתי בהתלהבות. ״לא….״ הוא ליחשש…..״ע ב ו ד ה״. 

התחלתי בהכנות וכמו אשת עסקים ממולחת צללתי לעניין באופן מקצועי ורציני - הכי חשוב, מה לובשים? ג׳ינס למראה ה״אני הבן אדם הכי קז’ואל בעולם והעיקר זה העבודה ולא הלוק״, או ״אני לוקחת את עצמי מאוד ברצינות ואני שמה לב לפרטים ממצגת פוואר פוינט עד גובה העקב בנעליים״, ואז אני בבלייזר ומכנס מחויט. מצד שלישי, החברה לא ענקית אז אולי שמלת מיני עם מגף גבוה (או שזה קצת אומר - ״באתי להתחיל עם המנכ”ל?). אוף. 

נקסט – השיער. - מתולתל טבעי סטייל ״אני לגמרי זורמת וקבל אותי כמו שאני״, או פאן עצבני של ״ ניו יורקרית בנשמה וקורעת את העיר״? סגרתי על סריג שחור (אלא מה) של ט׳יאורי, ג׳ינס שחור כהה (אלא מה) של פרנץ׳ קונקשין ומגפיים גבוהים של וינס קמוטו. את הלוק השלים תיק של פורלה. שחור גם כן. כן, נכון, זה התאים גם לגיבושון גותי. 

דאגתי לבוקר רגוע לפני שכמובן ברגע האחרון התמלא בפעילות יצירה של כיתות ג׳ בבה״ס, שממנה טסתי למשרדים המאוד קולים ביוניון סקוור. הלוק השחור התאים פיקס ל-28 היפראקטיבים בבה״ס השכונתי וכמו כן לבנייה בדבק חם עם נצנצים. 

הגעתי למשרדים 4 דקות לפני שעת השין כשאני קולטת שליכטת נצנצים לרוחב הסוודר בעודי נשפכת מהמעלית לתוך החלל המא-גניב של הסטארטטפ. אלוהים, שיחשבו שזה חלק מהלוק. אמן! 

המנכ״ל המקסים צועד לקראתי בהכי הפוך על הפוך ממה שאני לובשת, עם חיוך כובש, ותוך שנייה אני מרגישה כ״כ בנוח כאילו אני בטרנינג פיג׳מה שלי עם הדובונים וחולצת קורס מכי״ות מחזור תרפפ״ו. ישבנו, קישקשנו, עשיתי פרצוף רציני ומבין (לפחות אני נראית חכמה יותר ממה שאני באמת), וניסיתי לדחוף ככה מילים כמו קונברז׳יין, ורטיקלז, פילוח ועוד כאלו ששכחתי ברגע שהן יצאו לי מהפה. 

נפרדנו כידידים ולשניה וחצי מחוץ למשרדים בשאון העיר הרגשתי כמו שילוב של איבנקה טראמפ, מירנדה הובז ושריל סנדברג אחרי שסגרתי את עיסקת חיי להצלת המין האנושי כשאני בעקבים 17 אינצ׳. 

זהו. מאחורי. טיים וויל טל. הזדקפתי, סידרתי את התיק על הכתף, העברתי אצבעות בשיער המוחלק ועשיתי את 23הרחובות הביתה בהליכה, כשאני מנסה לגרד פתיתי דבק חם ונצנצים מגוש השיער מאחורי האוזן. 

אני אמות לי לבד בחושך | ביקור הורים 2016

לפני בערך חמישה חודשים אבא שלי התקשר מהארץ לבדוק מה אנחנו עושים בדצמבר. 

“אמא ואני דיברנו ככה באופן מקרי ולגמרי נונשלנטי בדרך באוטו בחזרה מארוחת ראש השנה אצל זאב ותרצה, שת׳אמת לא היתה משהו, הבשר היה לגמרי יבש והקינוחים....טוב...נו לא משנה.....לא ניכנס לזה בטלפון רק שתדעי שאצלנו זה לא היה קורה…אה... וחשבנו אולי לבוא לבקר״.

סבבה. 

״אז אמנם יש עוד הרבה מאוד זמן ושום דבר לא בוער וזה ממש לא דחוף, אז בזמנך החופשי רק אם יש מזדמן לך ואין מה למהר, אם תוכלי לבדוק אם אתם פנויים. ולעדכן אותנו כשתוכלי”. 

אני כבר בדרך לנתק. 

״אבל חנדוש, מאוד נשמח אם תתקשרי לתת לי תשובה ככה מחר בתשע בבוקר שלנו, כי יש כבר שני כרטיסים בהולד אצל צילה הסוכנת נסיעות שלנו”. 

התקשרתי למחרת ב-8:53 בבוקר עם פיק ברכיים קל. ״אבא, כן, אמממממ, אנחנו נורא רוצים שתבואו אבל….״, השפלתי את עיניי, לא יכולתי להישיר מבט, 

גם לא דרך הטלפון, הרגשתי שאני פורצת את גבולות הממסד, ״יש מצב שתבואו אחרי חופשת הקריסטמס? אנחנו רוצים טיפה לטייל כי רק אז לגילי יש חופש ולילדים אין בה״ס ועוד לא ממש קר״. 

היה שקט בקו השני. שקט פולני כזה. אבא שלי אמנם ממוצא הונגרי, אבל שנים של זוגיות השפיעו גם עליו.״טוב, אם את לא רוצה שנבוא על המטוס הראשון שנוכל כדי שהילדים יצברו קצת שעות סבא סבתא אחרי שעקרת אותם מאיתנו בחוסר לב משווע ואנחנו בגילנו המופלג, כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר בבוקר, ננשום קצת את הילדים מקרוב ונרעיף עליהם את חכמתינו... אז בסדר״. 

האמת היא שהוא אמר רק ״טוב״, את כל השאר השלמתי לבד. גם עלי לא פסח המוצא. ברקע שמעתי את אמא שלי עושה פרצוף. נו שוין. 

עברו החודשים, הסתיימו הלימודים, נגמר הטיול אבל שום דבר לא ממש השתנה, לא מזג האוויר ולא השיגרה הניו יורקית. עד ש-אול הל ברוק לוס. ביום שההורים נחתו פה הטמפרטורות צנחו מתחת לאפס, העוזרת ביטלה שלוש שעות לפני הם הגיעו, מכונת הכביסה שבקה חיים, שכחתי שכל מה שנשאר לי במקרר זה קטשופ ואמא שלי לא ישנה כל הטיסה. 

ואז זה התחיל.... 

בדרך לגן. הילדה המאושרת בעגלה ומשני צידיה סבא סבתא מלווים. ״את לא חושבת שכדאי שהילדה תהיה עם כובע?״ וזה המשיך בכל סיטואציה במשך היום אחה”צ והלילה כי הרי צריך השלים טיפה פערי זמן איכות של אם ובתה. 

״אולי כדאי שהילד יסתפר קצת"? 

״תגידי, הגדולה לא צריכה מעיל יותר עבה"? 

״את יוצאת מהבית רק עם ג׳ינס"? 

״את חושבת שהיא אכלה מספיק"? 

 

״תגידי, העוזרת לפעמים גם שואבת את השטיח?״ 

״אולי פעם הבאה תשאירי את העוף בתנור עוד טיפה"? 

״כשאת עושה כביסה בבקשה תפרידי את הלבנים מהצבעוני״ 

״מה דעתך שהגדולה תחזור לקרוא קצת בעברית"? 

״אני חושבת שהקטנה צרכיה נעליים חדשות״ 

״אולי תקני לעצמך סט מחבתות חדשים"?

 ״לא.....שאת מוכרחה.....אני רק אומרת............״

ההההממממ. 

כן, אמנם אני כבר בת 32 וחצי. נגיד. אבל עניין ה״תרימי את המגבת מהריצפה של החדר שלך״ של גיל 15 לא ממש השתנה. אני כבר אמא לילדים, אשת איש, חרשתי כבר לא מעט מוסדות חינוך מכובדים, עבדתי בשלל יבשות ולמדתי להכין שניצלים בגיל ארבעים, אבל כש׳היא׳ בסביבה (אני יודעת שעל אמא לא אומרים ׳היא׳) אני חוזרת להיות בת 16 וחצי וכש׳הוא׳ (מלשון...״חכי חכי ש׳הוא׳ יחזור הביתה״) בסביבה אני בת 8 עם שתי צמות. 

ואז כל מה שבא לי להגיד זה - ״אוף!!!! אמאאאאאא, די כבר, איזה מעצבנת, אנלואמאמינה, יא-אללה, אני לא תינוקת, די כבר לנהל לי את החיים״, כשאני לועסת מסטיק ׳עלמה׳ וממוללת את הקוקיות בין האצבעות, להסתובב ולרוק את דלת החדר שלי שמקושטת בפוסטר מעריב לנוער של וואם. 

ובמציאות אני מגלגלת את העיניים, נושמת עמוק, מתעלמת באלגנטיות אבל בשקט בשקט, רק שהיא לא תראה, שלא היה לה את תחושת סיפוק הניצחון, אני חובשת לקטנה כובע, מזמינה באמאזון לגדולה מעיל לאנטרקטיקה, לובשת טייצ׳ מעל הג׳ינס, דוחפת עוד כפית פסטה לקטנה מתקשרת לעוזרת שתעזוב הכל ותבוא לשאוב את השטיח, מעלה את הטמפרטורה בתנור ודוחפת לגדולה את ספר של תולדות חיי אליעזר בן יהודה. 

שמי חן, ואני תמיד עושה את מה שאמא שלי אומרת, אבל לא מעזה להודות בזה. 

דיסקליימר: נתתי לאמא שלי לקרוא את הטור לפני שפורסם.....היא חייכה ואמרה ״את סתם מגזימה, לא אמרתי לך שום דבר על הג׳ינס, אני פשוט חושבת שזה לא אחראי שאת יוצא מהבית כמעט ערומה״. 

דיסקליימר שני: גם בעלי קרא את הטור לפני שפורסם. הוא היה מאוד מרוצה. סוף סוף לא הוא הגיבור המרכזי.

טופלס באמאזונס | ברזיל חלק ב׳

"יו, ילדים תראו, מהממם, חבל"ז ששק"ז, אנחנו על גג העולם!! ותראו מה בנו פה!!! ממש לא יאומן!”. אני כמובן משתהה ומתעלפת בכלל מהרעיון שאנחנו בברזיל, בריו דה ז’נירו, על פיסגת הקורקובדו מתחת לפסל ישו האגדי. מרגישה שהגשמתי חלום. לא רק להגיע, אלא גם לסחוב איתי את הילדים ואבא שלהם. מסוחררת מאושר שהצלחנו להתנתק מהכרך הגדול בצפון אמריקה, מהשיגרה, מכל מה שאנחנו מכירים. משהו חדש, מסחרר, שונה כל כך, כבר לא זוכרת בכלל איפה הייתי לפני 17.5 שעות טיסה. 

"אמא, תגידי זה יותר גבוה מהסטטשו אוף ליברטי? אה....בעצם...לא משנה, לא נראה לי....אני חושב שהסטטשו יותר גבוהה. היא הרבה יותר שווה”, האמצעי מסיים את המשפט כמעט לעצמו. אני מנסה טקטיקה קצת אחרת. "ידעתם שתכננו שאנשים יוכלו לטפס בתוך הפסל פה, אבל המעבר כל כך צר שצריך אישור מיוחד. וחוץ מזה הוסיפו לפסל כל מיני שטרונגולים כאלו שלא יתחשמל בסופות ברקים?!" זהו, קניתי אותם – מה יותר מרשים מלהתקע בפסל שבעתאלפים מטר מהאדמה וישר לדמיין איזה זץ מברק?

"אמא נו באמת.....גיב מי אה ברייק.....בסטטשו עולים איזה מיליון אנשים ביום ומהחלון ש'לי בחדר ראיתי את הברקים – הם לא עושים לה כלום. תרגעי. 

גם כן פסל...יש פה וויי פיי?"

כבר נתתי לעצמי את מדליית אם השנה בטיסה לפה....אבל אני מרגישה אותה נשמטת מידיי. איפה ההתלהבות? איפה ההשתהות מעולמות חדשים? איפה הרצון להרים את הראש מהאייפד, אייפון, טבלט? 

טוב....משנה מקום משנה מזל. נגיד. אנחנו על חוף איפנימה האגדי. שמש אש. חוטינים לוהטים. מים ושמים. מה עוד צריך? בטון מורתי מאנפף משהו אני אומרת "ילדים, תנשמו טוב את המקום הזה, חוף מיוחד במינו, יפהפה אין כמוהו”. 

מרגישה כמו תירצה המורה לתושב"ה בכיתה ח' אחרי שטיפסנו את מצדה. “יו אמא, זה ממש מזכיר לי את מונטאק אז שהיינו בסתיו וטיפסנו על המיגדלור כשליבי הקיאה בדרך באוטו”, סוף סוף מתלהבת הבכורה, הבלונדינית שלנו (שהיא בכלל ג’ינג'ית, אבל דיפ דאון בנשמה). איזה מונטאק ואיזה נעליים. הדבר היחידי הדומה בין שני החופים הוא שבדרך לשניהם אכן הקטנה הקיאה. האמת, די מזכיר את חוף הילטון, אבל אשת העולם הגדול לא משווה טובלרון לשוקולד פרה. 

יצאנו מריו לעיירת חוף מתוקה, אותנטית, קולוניאלית ציורית. התאכסנו בפוסאדה אסלית כזאת באמצע העיר העתיקה, ואני ישר פינטזתי על ימי רוגע בשימלה לבנה מתנפנפת לאורך מבנים צבעוניים ולילות מלאי כוכבים. הם כמובן פיטנזו על בריכה. כי הרי אין להם את זה מול הבית לפחות פעם בשבוע, פי 17 יותר גדולה עם אחוזי צלילות פי 32.5. "תשתכשכו קצת”, צעקתי מעל קפיצות הקנון-בול של האמצעי, וגרגורי הטביעה של הקטנה, בעוד הגדולה מתאמנת בנפנוף השיער הרטוב מצד לצד. "עוד שעה עולים על סירה לאורך החוף פה”. "כמו הפרי לניו ג'רזי?" "לא.....משהו אחר”, אני עונה. " אה... כמו הפרי לסטטן טיילנד?" "לא....." אני מסננת ....."משהו אחר". " אה...כמו הקרוז שיפס שעוברות על ההדסון?”. "לא!!!!" אני כבר צורחת, "לא כמו שום דבר בניו יורק, אפילו לא דומה”!. 

סירות מאוד מיוחדות שיש רק בברזיל, כי בעצם בנו אותם מעצי טרמיטים אדומי האמאזונס שיש רק פה,ותכננו אותם הילידים האמזונים באלף מאה לפני הספירה,עם עור תניני הנהר ואבק שנפל ממטאור שגילו ממש אחרי המפץ הגדול”. ממש לא רלוונטי שאח"כ ראיתי את התווית 'מייד אין טקסס' ליד המנוע. 

עלינו, שטנו, נשרפנו, נהנינו בול כמו שבדים שמגיעים לאילת. קצת ויטמין די, אופטימיות שלבן בוהק יהפוך לצבע מוקה ואפילו האופציה להיות שרועים טופלס. לא אומרת שהיינו, אבל היתה אופציה.

משם בטיסה ישירה, אבל עם דיוטי פרי, למפלי האיגוואסו, אחד מפלאי העולם הטבעיים. באמצע הג'ונגל מפלים מטורפים, שאון מים אכזרי, שגררתי אותם לחוות מעל, מתחת ובתוך. הפעם כולם התרגשו, נרטבו, צווחו מאושר וחייכו. 

"אמא, זה כמו אז שטסנו מניו יורק לדיזני ואבא עלה איתנו לספלאש מאונטן, כי את ממש פחדת, ומה זה נרטבנו – נראה לי אפילו יותר מפה……", האמצעי נכנס לפרטי פרטים. ממש לא מדויק. ממש לא. זה לא שפחדתי – אבל מישהו היה צריך להשאר עם הקטנה. 

לילה אחרון במפלים ומחר טיסה בשעה נוחה, 5:30,בבוקר, לאמאזונס היעד האחרון בטיול. 

הולכים לכבוש עוד פיסטין, לסמן עוד 'וי', לצלוח את המערב הפרוע של היבשת. כאן התקווה היא לשוט בנהר ולראות מלפנינו,מאחורינו ומצידנו לפחות שני תנינים, ארבעה דגי פיראנה ואולי אפילו איזה דולפין אמזוני ורוד. בינינו, מאוד מקווה שזה לא יהיה בול כמו אז השייט בהדסון, כשראינו מלפנינו, מאחורינו ומצידנו שני דגים צפים, ארבע פחיות ריקות ואיזה ברווז ניו יורקי צולע.

אפשר להוציא את הילד מניו יורק, אבל אי אפשר להוציא את ניו יורק מהילד.