סופגניות, קלוני והברכיים של סנטה | חוגגים חנוכה בגן של ליבי 2015

כשהגענו לפה לפני 3 שנים, כמו ישראלית טובה שמסווגת שרימפסים כדגים ופיצת פפרוני כארוחה חלבית, שלחנו את האמצעי לגן יהודי שלא תחסר לו קצת מסורת. התעלמנו מכל סימני האזהרה שהבהבו לפנינו בירוק זרחני על גבול הרדיוטקיבי: ראיון שבו בעלי ישב מול פאנל עם חליפה וכיפה (מהבר מצווה בערך…..החליפה…לא 

הכיפה), בדק בית על ידי הגננות שבו טרחתי להפגין את הפמוטים המאובקים שקיבלתי מסבתא דבורה לחתונה, וחוזה לחתימה בו דיסקליימר פן נשלח את הילד לגן עם סנדוויץ’ נקניק וקרים צ׳יז. הילד היה מאושר, חזר הביתה עם כל מיני ברכות שכנראה היו בעברית במקור בהטייה ברוקלינית כבדה, ואני בירכתי את כולם בחג שמח כל פעם כשבאתי לקחת את הילד מהגן (הם מאוד הקפידו….אז גם אם לא תמיד דייקתי בצום כ״ג בחשון או ערב ד׳ בכסלו ידעתי שתמיד אני מכוסה). הצוות דאג לכך שהילדים יהנו, ישחקו ובגיל 4 יהיו כבר מוכנים למבדקי הקבלה לאוניברסיטת הרווארד. 

הבנו, ואחרי שנתיים החלטנו לשלוח את הקטנה לגן אחר. שונה קמעה. בו הדגש הוא אומנות, אהבה ותיעוד הילד 453 פעם במשך היום. הכנה לבגרות במכללת אינסטרגם. הקטנה כאן מאושרת, פורחת וכל בוקר בוחרת ״שמלה אחרת״ שחס וחלילה לא תראה פעמיים באותה שמלה בבלוג של הגן. כן, בלוג יומי עם 9,874 פולווארז. 

אחד משיאי השנה בגן הוא קריסטמס. הגן מתקשט ויש מסיבה גדולה בו כל הגן מתחגג ומחכה לקדוש שבקדושים. סנטה בכבודו ובעצמו. הילדים באקסטזה. מנהלת הגן בשמיים. והאמהות מבלות כל היום בספא לקראת הארוע הגדול. כולם מחכים לשבת לסנטה, אחד האבות מהגן, על הברכיים ולבקש משאלה (לגמרי ׳במקרה׳ יצא שגם השנה זה אבא שמבלה את רוב זמנו בג׳ים וככה בפרופיל מזכיר את ג׳ורג׳ קלוני, אבל לא ממש שמתי לב). טוב…לא כולם מחכים לבקש משאלה…..האמהות מסתפקות רק בלשבת לסנטה על הברכיים. 

אבל השנה, אמילי הגננת בת ה-12.5 שאלה אם אוכל לבוא ולהרביץ קצת תורה בילדים. בטח! ישר גיגלתי קצת ״חנוכה״ כדי להזכר, ב׳פנדורה׳ מצאתי מחרוזת שירי ילדים ומ׳אמזון׳ הזמתי שני ספרים לגיל הרך. נפלאות הטכנולוגיה. 

הגעתי לגן, התיישבתי ב״ריכוז״ ולשנייה לפני כל הפירוטכניקה החלטתי ככה על הדרך, בע״פ, בשנייה וחצי, על רגל אחת, בקיצור לספר את סיפור כד השמן. ככה זה הלך: 

אני: ילדים היום אספר לכם על חג חנוכה. 

ג׳סטין: אבא שלי גם יודע לספר סיפורים. 

אמילי: אמא שלי אומרת שאבא שלי מספר הרבה סיפורים. 

אני: טוב, פעם, לפני המון שנים היה ריב מאוד גדול בין כל מיני אנשים. 

צ׳רלי: בגן אסור לריב. 

לורה: אבל אם רבים אח״כ משלימים. 

אמילי: אבא שלי אומר שהוא מאוד אוהב לריב עם אמא כי אח״כ נורא כיף להשלים. 

אני מסמיקה ומנסה להתקדם: והריב היה כ״כ גדול שהבתים והבניינים שלהם התפרקו ונפלו (זה היה פה ממש גול עצמי, ניו יורק זה לא המקום לדימוי כזה). 

ג׳סטין מחוויר : את היית בבניין כשהוא נפל? 

אני כבר מזיעה: לא, זה היה ממש מזמן. 

פרנצ׳סקה מקשה: כמה מזמן? 

אני: לפני שנולדתם. 

עכשיו הקול של לורה כבר רועד: אז אבא ואמא שלי היו שם? 

אני: לא, כל כך מזמן כמעט כשהיו דינוזאורים. 

צ׳רלי: אבל חשבתי שהדינוזאורים יותר גדולים מהבניינים של ניו יורק? 

אמילי: הם גם ממש רעים. 

ג׳סטין עם דמעות בעניים: אז הבניינים נפלו על סנטה? 

צ׳רלי+ אמילי+לורה בבכי: אין סנטה??? הוא לא יבוא לקריסמס??? 

אני פוזלת לגננת, והיא עם חיוך קפוא ומבט שעוד שנייה מעלה אותי על טיל והבת שלי מקבלת צו הרחקה מהגן וסביבתו. אני צועקת: לא!!!! לא קרה לסנטה כלום, הוא יגיע לקריסטמס והבניינים לא נפלו, אלא הפכו לשוקולד נוטלה וכל האנשים היו חברים ולא רבו, כי אסור לריב, ובכלל היו רק דינוזאורים טובים כמו בסרט החדש של דיסני. 

צ׳רלי: רגע……אז מה זה חנוכה בכלל? 

שמונה זוגות עיניים קטנות וסקרניות מביטות בי, פלוס עיני הגננת שעוד לא החליטו אם להרפות מצו ההרחקה. אני מהססת ובלחש עונה: אה….זה חג נחמד שבו אוכלים המון ג׳לי דונאטס, מדליקים נרות יום הולדת ונותנים לאמהות לשבת על הברכיים של סנטה כמה שהן רוצות. 

מקווה שעברתם את החג בשלום. מרי קריסטמס.