"איך שאנחנו נוחתים את עולה על חוטיני”. “בסדר”, אני מסננת ותוך כדי מחזיקה את המצח של הקטנה ובו זמנית את שקית ההקאה שהיא ממלאת. בינתיים האמצעי יושב לידי ולא מבין למה האור לא נדלק לו כשהוא 17 פעם לוחץ על הכפתור לזימון הדיילת. הגדולה יושבת באלכסון ממני עם דמעות בעיינים, מייללת על מר גורלה כי היא לא הביאה את חולצת הפלנל הורודה עם הפסים הכחולים, שלא גיהצתי לה אותה לפני שעזבנו. ו'הוא', הוא יושב לפני ומפנטז, כבר כולו בעולם אחר, עולם שכולו טוב.
היתרון בניו יורק, לעומת ארץ הקודש, הוא שהכל מאוד קרוב – נורא פשוט לקפוץ לכל מיני מקומות באזימוט ישיר מהעיר, ותוך שעתיים שלוש את בעולם אחר. אקלים שונה, אוירה שונה, אנשים שונים. הכל נגיש, קליל ופשוט ואפילו האריזה קלה. לא צריך הרבה. בסך הכל ארזתי בגדים, לי, לילדים ולו, מגבונים, נעלי התעמלות, לי, לילדים ולו, עוד זוג התעמלות אם במקרה הראשונים נרטבים, זוג אחד חגיגי לי אם במקרה יהיה איזה אירוע שטיח אדום באזור, גרביים, גם צמר גם כותנה, בגדי ים (גם ביקיני וגם שלם), נוראפן, אקמולי, מגבונים, שמפו עדין ומרכך, פלסטרים, קל בטן, (נשאר לי מהקיץ בארץ) סטרפסילס (ילדים ומבוגרים), סינטומיצין, זובירקס, אל תוש, טראומיל, דסיטין, חוברות עבודה כיתה ב', כיתה ח' וגן טרום חובה, אונו, טאקי, רביעיות, קלמר עם טושים, צבעי עיפרון וצבעי פנדה, מעילי גשם, פונצ'ו גשם שנשאר מדיסניוורלד, קרם הגנה 30 , 50 , 70, 102, לגוף, לפנים, כפכפים, שכפכפים וקרוקס, משקפת לבריכה ושנורקל לים, שפתון, ליפ גלוס, סומק, קרם לשיער, קרם לקמטים, במבה, ביסלי, צ'יטוס ופתי בר.
גם 'הוא' ארז: לפטופ וספר.
וככה אני מוצאת את עצמי על טיסה מפוצצת, בכיסא אמצעי, בין מתבכיינת בת 3 ומתבכיינת בת 12 כשהאמצעי נעלם איפשהו בבטן המטוס לעולל מי יודע מה למערכת התפעול האלקטרונית של ה 737, ו’הוא' לפני ליד מישהי שכנראה הזכירה לו את עניין החוטיני.
הדייל כבר ניגש ישירות אלי כמה פעמים להזכיר לי שהקטנה צריכה לשבת ולהיות חגורה ושואל אם במקרה איבדתי איזה ג'ינג'י כי מצאו ילד שמנסה, עם דוק מפלסטיק, לפתוח את הפלדלת של תא הטייס. 'הוא' כבר עמוק בשיחה עם החוטינית לידו או באיזה חלום על אחת. לא ממש עניין אותי, 'הוא' הרי ישלם על זה או זה בכל מקרה. את האמצעי החזירו אלי עם ליווי משטרתי וחגרתי אותו כל כך חזק, שקטעתי את אספקת שלו למוח והילד ישר נרדם. את הקטנה שיחדתי עם עוד חבילת במבה, למרות שידעתי שתוך 28 דקות שוב אצטרך שקיות הקאה, אבל לפחות יש לי טיפה זמן. ולגדולה הבטחתי לקנות כמה חולצות שהיא רוצה רק שתסתום כבר ת'פה.
לפנינו רק 14 שעות טיסה, קונקשן אחד ועוד 4 שעות בג'יפ מידלדל ליעד. בול כמו שתיכננתי – באזימוט ישיר. אני עוצמת עיניים ומפנטזת על חול לבן, קפרינייה בים, שימשייה שמתנפנפת בבריזה, איפשהו רחוק, מאוד רחוק, אני שומעת צליל ילדים צוחקים, אני מדגישה – מאוד רחוק, גלים בצבע טורקיז עז מתנפצים לפני, ברקע השיר 'הילדה מאיפאנימה' מתנגן בשקט ומלצר חשוף חזה שחום מצודד, שואל אותי משהו בשפה כל כך יפה שמתגלגלת מהלשון. אני מחייכת חיוך מסנוור שתואם את הביקיני שיושב בול על הגוף החטוב, מטר שמונים, בלונדידני עם עיניים כחולות שלי, ושנינו יוצאים בריקוד סמבה סוער מול מלונות קופקבנה. אושר.
"גבירתי", שואל אותי המלצר בקול סקסי, "גבירתי", “כן”, אני עונה בדרמטיות משהו עם מבט שמוט ובדרום אייז, " כן, אדוני", אני מביטה בו בציפייה, נזכרת במעומעם בנדרי חתונה לפני מאתיים שנה ושלושה ילדים שכל קשר ביני לבינם מקרי בהחלט. “גבירתי”, הוא מתעקש, "כן אדוני", אני כבר מתנשפת קלות, "תוכלי בבקשה לנקות את הקיא מהריצפה ולבקש מהבן שלך להבריג בחזרה את מערכת השמע של המושב שלו אל תוך תקרת המטוס?"
בשניה וחצי הכל חוזר אלי. אני פותחת עיניים, הקיא אכן שם ופאנל שלם מקיר המטוס שמוט על ברכי בני שהמק’גווריות שבו הצליחה ליצור מברג פיליפס משני קשים ובייגלה שצוות המטוס חילק. אני מחייכת בהתנצלות, כשביד אחת אני מנסה בנון-שאלנט לנקות קיא, ובשניה, לא כ"כ ברור מה בשניה, רק שהילד יחבר את המטוס בחזרה לעצמו כבר, לא איכפת לי איך, מבחינתי עם רוק.
ו'הוא'......עם גב המושב נטוי אחורה, חיוך מעורפל על שפתיו, עיניו עצומות ועל כתפו מונח ראש החוטינית.
ברזיל היר ויי קאם.
