לפני חצי שנה בערך בשיחה היומית עם אמא שלי (כן, יומית) - העלאתי את הרעיון שהיא ואבא שלי יבואו לבקר מסביב לפסח ונחגוג פה ביחד את החג.
העיניים שלה ישר נדלקו (כבר יודעת איך זה נשמע דרך הטלפון…..רגע - לכל מי שלא מבין למה אנחנו לא בסקייפ או ווטסאפ או אוווטרבר…..אם הילדים לא מתרוצצים ונאבקים ברגע - אין סיבה ממש לגשת למחשב - אני הרי לא פונקציה במשוואה פה)
טוב - ישר העיניים שלה נדלקו ואז התחיל תהליך החישובים - חישובי הימים שתשהה פה פלוס הטיסות מינוס הצטרפותו של אבי בחזקת הג'ט לג במכפיל של הקומה שבה אנחנו גרים - זה פחות או יותר חשבון ברמת אלגוריטמים דיפרנציילים עם שורש רבועי פונקציונלי
בפולנית.
ככה אנחנו שתינו 94 דקות רצופות בטלפון עם לוחות שנה (כן - אולד סקול) כשמידי פעם נשמעים משפטים כמו
"רגע אבל ב17 לאפריל לאבא יש תור לספר אז אחליף את זה עם אילנה מהדיקור שתבוא במקום יום איסוף הגזם ממש אחרי עוזרת שיכולה לבוא רק בימי שני ב4 אחה"צ ואז בעצם אם יש טיסה מקיסריה ב 8:32 בערב - אז יוצא בול….."
או
"אם אני מגיעה ב 23 ולוקח לי יומיים להתאפס מהטיסה ועוד 5 ימים אנחנו בעיר וגילי טס ל 7 ימים ויום לפני אבא מגיע אחרי שהוא 13 יום בגרמניה בטיסת לילה עם 7 עצירות בדרך ואז שנינו עוברים לדירה ל8.5 ימים ובינתיים גילי חוזר ורוני מגיעה ל3 ימים אז כמה זמן לוקח לרכבת להגיע לרעננה???"
אחרי שהזענו כהוגן ואני מזמן כבר פיספתי את שעת איסוף הילדים מהמוסדות. ניתנקו וכל אחת הלכה מרוצה לדרכה.
נראה לכם??? בעצם פה התחלתי תהליך אל חזור של לילות ללא שינה (שלה - לא שלי), בדיקה יומית של המזוודה על המשקל (שלה - לא שלי), ולחץ הסטרי מנקיון הבית (שלי - לא שלה).
השעה 4:34 בבוקר. יום למחרת.
