המזג אויר של השבועות האחרונים סחט לי את ניצוץ האנרגיה האחרון שהיה לי לכבוש את העיר. אני בעיקר בימים אלו כובשת את הלבשת והפשטת המעילים מהילדים במעלית בין 17 אנשי עסקים אפורים שמסתכלים עלי ועל הילדים השקטים והמנוזלים שלי במבט חמוץ בעודי מנסה לשמור על קוליות וחיוכים מלוקקים כשעגלי זעה יורדים לי במורד הגב ואני מסננת לגור בין השיניים שלא יבדוק מה קורה אם הוא מושך את החוט שמבצבץ מחליפת הארמני של השכן מהדריה לידנו.
העיר יפה, מלאה בשלג, הנהר מקסים מקור ומידי יום צפים בו קרחונים קטנים ומופלאים. ענני אדים עולים מהרחוב ומהארובות ואנשים מכורבלים בשכבות יפיפיות של מעילים-צעיפים-כפפות- כובעים.
אבל….מסתבר ש 23 ימים רצופים של טמפרטורות חד (או רב) ספרתיות עם מינוס לפניהם משפיעים על בריאות הנפש של אמא ממוצעת.
כזה - שחבילת שוקולד פרה או חצי בקבוק מרלו מול פרקים חדשים של GIRLS
לא מצליחים לעודד.
או שלא….
יש לי פה חברה שכבר אוכלת את העיר הזאת בלי מלח לא מעט זמן. היא חיה את העיר כאמא, כאשת עסקים וכבליינית שנהנת ממנהטן אחרי הרבה שנים. כמוני, רק עם ניסיון וארסנל יפה של חוויות שאני גם מקווה לצבור.
עכשיו היא בקטע של מקומות סודיים. כאלו שיש איזה מילת קוד כדי להכנס, שאין להם שלט על הדלת או שעוברים 12 סמטאות ו8 גרמי מדרגות מתחת לאדמה כדי להגיע לארץ המובטחת.
לשמחתי היא לוקחת אותי איתה לאדוונצ'ר הזה וביחד אנחנו התחלנו לנסות מרתפים מעופשים ודלתות כבדות ללא ידית כניסה.
אחרי קצת מחקר - מסתבר שלא אנחנו המצאנו את החיפוש הזה הסודי או לא נודע שיש בעיר - יש ממש טרנד של אנדרגראונד (במובן המילולי) ורשימות והמלצות של מקומות שלא תוכלו לגלות אם סתם תשוטטו לכם ברחוב בליקר או בצ'לסי.
נתחיל מכמה המלצות אישיות
1) היא קבעה איתי בפינת רחוב בסוהו ברחוב קנמר ב La Esquina
הגעתי וראיתי איזה ג'וינט קטנטן של מסעדת פועלים עם בר לאכול בעמידה עם חלונות גדולים החוצה
נראה כמו איזה קיוסק למתקדמים,
אבל חשבתי לעצמי -
